הבחירה

א. חשיבות הבחירה
ישנם מקורות רבים בתורה ובחז”ל המלמדים אותנו את חשיבות הבחירה:
• דברים ל יט: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעך.
• אבות ג טו בפירוש הרמב”ם: ‘הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה’ – זה המאמר כולל דברים גדולים מאד וראוי היה זה המאמר שיהא לר’ עקיבא וזהו פירושו בקצרה, ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי, ואח”כ אמר לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים אין הענין כן אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו הרשות נתונה, ר”ל כל אדם רשות נתונה לו כמו שביארנו בפרק השמיני, ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים ורב חסד ואמת ואמרו חכמינו ז”ל (עירובין כב. ב”ק נ. וע”ע סנהדרין קיא) ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר הנביא המספר טוב ה’ לכל’.
• הלכות תשובה לרמב”ם פרק ה:
(א) רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה “הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע” (בראשית ג, כב) – כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, “פן ישלח ידו” (שם).
(ב) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שימשכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיה אומר “מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב” (איכה ג, לח), כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע.

• מביא בעלי משלי יעקב:
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כו’. ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. ראוי להתעורר כי הכתוב התחיל בשתים החיים והטוב וסיים באחת, ובחרת בחיים. ולא אמר ובחרת בחיים ובטוב. והנראה כי הכתוב בא להודיענו שלא יאמר האדם אחר כי זה חלק האדם מאלקים שהוא נעטר בדבר הבחירה יותר מהמלאכים ומכל בעלי חיים ויאמר ללבבו אם כן אעשה כל מה שארצה ואקיים בי מאמר (עירובין נד) אם יש לך הטיב לך. לזה בא הכתוב להודיענו כי לא כן הוא כי גם אחר הבחירה הוא מוכרח ללכת בדרך אשר בחר לו יה.
(תטו) למשל אדם בא קרובו אליו שלא ראו זה את זה כמה שנים ושמחתו גדלה מאד במה שזכה שיבוא קרובו אליו ושיתאכסן אצלו ובכל לבב הוא שוקד לכבדו ושואל אותו הגידה לי שאהבה נפשי מה תבחור לך מן המאכלים על סעודת הצהרים. וכל חפצך אעשה ודאי יבחור לו הטוב אשר במאכלים והמשובח מהמשקים. לא כן מי שבא לבית אכסניא וישאלוהו מה מהמאכלים ירצה לאכול הלה מיד יעשה חשבון בנפשו ויאמר בלבו גם כי יתנו לפני כל מה שלבי חפץ. אבל הלא ימר לי אחר כך בבואם חשבון אתי לשלם להם. וכל מה שאתעדן יותר אשלם יותר.

ראשית יש לברר האם יש עניין לבחור, או מהי חשיבותה של הבחירה בחיי האדם?
הרב חרל”פ ב”לחם אבירים” פרק טז אומר: “הבחירה היא אחת היצירות היותר נפלאות שבכל היקום, והיא גולת הכותרת שלו… בכל היקום והמצוי, בלא רצון בחירי להוייתו – אין הויה ומציאות”…
ומסביר ב”משך חכמה” על בראשית פרק א פסוק כו:” נעשה אדם בצלמנו – הצלם האלקי הוא הבחירה החפשית בלי טבע מכריח רק מרצון ושכל חפשי, והנה ידיעתו יתברך אינה מכרעת הבחירה כי אין ידיעתו באה נוספת כידיעה של בשר ודם הבאה מהחושים רק היא עצמותו יתברך וכמו שכתב הרמב”ם, (ה’ תשובה ספ”ה) והנה אם כי אין ביכולת בנו להבין איך היא כי אילו ידעתיו הייתיו רק זאת אנו יודעים שלהבחירה החפשית הוא מצמצום האלקות שהשי”ת מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות, ולכן אמר אל לבו (בראשית רבה ח-ג) נעשה אדם בצלמנו”.
הבחירה היא עצם הצלם אלוקים שבנו…
הבחירה היא תכלית הבריאה
כדברי בעל ספר שיח יצחק חלק ב – ליקוטים א : אבל מה שאנו משיגים מרצונו התכלית בבריאה הוא בשביל הבחירה של האדם, שזה נקרא כבוד מלכים, שיש להם ממשלה ושלטונות ברצון בחירי, שהם נקראים בשביל כך מלכים, בזה נתן לנו לחקור דבר לידע מה הוא רצונו יתברך, שרצה שיבחר לו האדם דרכו. ואמר אח”כ “שמים לרום”, הוא כמ”ש, שהוא חקירה בענין הבחירה היאך הוא שייך באדם, שע”ז אמר שא”א להשיג דבר זה, וכמ”ש “ולב מלכים אין חקר”, אבל מ”מ האמת כך הוא, שזה היה תכלית רצונו יתברך בבריאה, שרצה בבחירת האדם, וברא טוב ורע, כמ”ש “את זה לעומת זה עשה האלוקים”, שכל דבר פרטי שהמציא הוא יתברך בעולמו בעליונים ותחתונים, המציא נגד זה גם כן כ”כ כוחות שנקרא רע, שהם מתנגדים לבריאה, וחלקים המפסידים הנבראים…
אחר שנתבאר שענין הבחירה הניתן לאדם זהו תכלית מרכז כוונתו של יוצר בראשית, שהכל נברא בשביל דבר זה, שלכן נברא האדם בסוף כל הנבראים, שלעולם התכלית בא בסוף, וכ”ז שלא נברא האדם עדיין לא נשלם מעשה בראשית, כמו אומן העושה כלי, או בונה בנין, שכ”ז שלא נגמר בשלמותו, הוא רק הכנה לבוא אל התכלית, ולכן בכל מ”ב, שבכל יום אף שנזכר בהם “וירא אלוקים והנה טוב”, לא נזכר תיבת “מאד”, ר”ל שעדיין לא נגמר הדבר על בוריו, וכאשר נשלם ע”י בריאת האדם, אז נתגלה הטוב גם של הברואים שקודמים לו, שנודע לאיזה צורך נבראו, בשביל האדם, ולכן כתיב “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, ודרשו רז”ל “מא”ד זה אד”ם”, ר”ל שע”י האדם נשלם הטוב בכל מעשי בראשית.

וכבר בספר דברים פרק ל פסוק יט:” הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך”:
ועל פי זה מביא הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ה הלכה ג’:” ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים ומפני זה הענין נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם”:
וכך מסביר הרמח”ל בספר דרך ה’ – חלק א פרק ג – במין האנושי :”כבר זכרנו היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו ית’, והיא המוטלת בין השלימות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלימות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אלו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלימות, לא היה נקרא באמת בעל שלימותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלימותו, ולא היתה הכונה העליונה מתקיימת. על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטיתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה. על כן נברא האדם ביצ”ט ויצ”ר, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה”:
אומר בעל הכתב והקבלה לבראשית ב ז: לנפש חיה. הודיעתנו התורה בתואר נפש חיה, המעלה היתרה שישנה לאדם על כל יצירי מעלה ומטה, והיא הבחירה החפשית שמדעתו ורצונו יוכל לבחור לעצמו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה לטוב ולהפוכו, וזה עצמו נכלל בלשון נפש חיה, כי יש במלת נפש ג”כ המובן ענין החירות והחפשית לפי הבחירה והרצון, כמו ושלחתה לנפשה האמור בשלוח לחירות האמה המשועבדת, וכן אם יש את נפשכם, לאסור שריו בנפשו, כחפצו ורצונו (נאך בעליבען), אל תתנני בנפש צרי (דער וויללקיהר), ושם חי’ הוא כמו חיות וכמ”ש למעלה (א’ כ’), וטעם המקרא הוא תכלית ביאת האדם לכלל הויה הוא לחיות חיי הבחירה הרצונית והחפשית.
תוי”ט על מסכת אבות פרק ג משנה טו
. וכדברי הרמב”ם בפירושו. ולכאורה ה”ל להתנא לומר הרשות נתונה והכל צפוי לומר (חשוש) [צ”ל הרשות] בחירה ביד האדם ואין דבר נעלם אבל צפוי ונודע לו יתברך להעניש ולהשכיר שזהו העיקר אשר עליו יסוד כל התורה. והיא הבחירה. ואחריה נמשך הידיעה להעניש ולהשכיר אבל להודיע תחלה שהכל צפוי אין טעם בדבר. כי מה לנו לדעת שיודע כל דבר אם לא שכבר נודע שהרשות נתונה. אלא ודאי דעת התנא להעיר ולומר שאף שהכל צפוי אינו סותר את הבחירה. שעם כל זה הבחירה ביד האדם.
עולת ראיה א’ נז’
וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. יחש יש להאדם, בצורתו העליונה
המלאה חכמה, עם כל התנאים הבהמיים, של הנקבים השונים והחלולים שלו,
שתנאי חייו הם כ”כ אחוזים בהם, עם כל עליוניות, כמו שהם אחוזים אצל שאר
בע”ח, שכל ערך חייהם איננו כ”א הצד הטבעי החמרי שלהם בלבד.
גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם,
אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. בעלי החיים כולם, שתפקידיהם
עשויים כולם בהכרח של טבע, בלא בחירה חפשית, אין זה פלא כל כך כשהם
נתונים בתנאי חיים, שהם צריכים כ”כ דיוק. שהרי ככה, היא הטבע כולה, הפועלת
בחוקיה בתכלית הדיוק. אבל הפלא הגדול הוא אצל האדם, שהבחירה החפשית שלו
מטביעה היא על חייו חותם של רצון עצמי, ובשביל כך אין החוקים הטבעיים
שומרים בו כ”כ את תפקידם, ומ”מ במה שנוגע לעצם שמירת החיים, לא נתן הבורא
לרצון החפשי של האדם שום כח להניא את המהלכים העקריים ממסלולם. ומאחר
שידוע לפני כסא כבודו ב”ה, שאם חוקי החיים בטבעם לא יהיו די מדויקים
בהפעלתם על האדם, לא יוכלו חייו הטבעיים לעמד, על כן שלל את כח הרצון
וחופש הבחירה משלוט בחיים הטבעיים הבהמיים. ולא נתן לאדם שלטון על סתימת
ופתיחת כלי גופו, המוטבעים בטבע העבודה החמרית של החיים, מאחר שאם הם
ישנו את מהלכם הטבעי, מחוקם היסודי, לא יוכל האדם לחיות ולהתקיים אפילו
שעה אחת, בהירוס האיתניות של הטבע בשליטתו על גופו.
ספר תפארת ישראל – פרק לב
ולפיכך מסיק שם אחר זה מיד אמר ריש לקיש תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתהו ובהו, לומר כי לכך כפה עליהם ההר כגיגית מפני שכל מעשה בראשית תלוים בקבלת התורה, שכשם שברא השם יתברך כל מעשה בראשית ונתן לכל אחד טבעו אשר יהיה נוהג עליו, כך ראוי שיהיה לאדם השכלי הנהגה שכלית. ודבר זה הוא תורת האדם אשר התורה היא הנהגתו השכלית כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך היה נתינת התורה על ידי הכרח”.

וכך מסביר הרב קוק זצ”ל בעולת ראיה חלק ב’ עמ’ רמד’ :” שתנאי הגאולה שנים המה : החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלהים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי-אם על-ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית, – אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי-אם על-ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזהו חמצו, השאור שבעיסה, שהיזיקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו…החרות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי-אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב…
ספר העקרים מאמר ראשון פרק ט
ב ואף המכחישים השכר והעונש הנפשיי יודו על היות הבחירה מוחלטת ביד האדם ושאין לו מעיק עליה ובה יוכל לבחור מה שירצה ולכוין פעולותיו אל תכלית מה ולזה יאמרו שהוא מן ההכרח שיסודר נימוס מחכם או חכמים להגביל הנאה והמגונה ועול והיושר בין האנשים אנשי המדינה וישים עליהם קצין שוטר ומושל להכריח העם על התמדת הישוב בין האנשים והסרת העול כדי שיושלם על ידו הקבוץ המדיני באופן נאות ולזה הוא מבואר שלא כיון יפה מי ששם הבחירה והתכלית התחלות לדת האלהית כי אע”פ שהבחירה קודמת לה בהכרח איננה התחלה אליה במה שהיא אלהית אבל היא התחלה אליה מצד שהיא התחלה לכל הפעולות והסכמות האנושיות וההנהגות הנימוסיות שיתוקן בהם הישוב המדיני שאי אפשר לעמוד זולתה וכמו שלא נאמר שהמושכלות הראשונות הן התחלה לדת האלהית ואע”פ שהן קודמות אליה בהכרח להיותן קודמות לכל למידה ולמוד וכל ידיעה כן הבחירה אע”פ שהיא בהכרח שורש לדת האלהית איננה התחלה אליה במה שהיא אלהית ולזה לא מנאה הרמב”ם ז”ל מכלל העקרים עם היותו אומר שהוא עקר הכרחי לתורה
ספר אור חדש עמוד צא
ויש לפרש גם כן לעשות כרצון כלומר כל אחד אשר הוא מבקש לעשות אין מעכב עליו וזהו כרצון איש ואיש כלומר שכל איש ואיש יעשה כרצונו הן לטוב הן לרע וכבר בארנו כי אחשורוש עשה סעודה שתהיה דומה לסעודה שהשם יתברך עושה לבני אדם בעולמו כי השם יתברך מניח אל כל אחד לעשות רצונו ובידו הבחירה לעשות כפי מה שירצה הן הצדיק הן הרשע נותן לו לעשות רצונו כמ”ש (שבת קד, א) הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו, וכן מה שאמר והשתייה כדת אין אונס הכל נאמר על עניין זה וזה כי הוא יתברך ברא הכל בעולמו דברים אשר הם טובים וראוים לאדם ואינם מתנגדים לאדם וכל א’ ימצא את אשר ראוי לו ואשר חפץ בו, ובמדרש (אסתר רבה ב, יד) לעשות כרצון איש ואיש אמר הקב”ה אני איני יוצא מדי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש
הבחירה היא המבדילה בין האדם לבעלי החיים, כדברי בעל שיח יצחק לשבת שובה:
מ”ש והייתם לי סגולה מכל העמים”, והיינו שבדבר זה נבדל מדרגת האדם יותר מכל הנבראים היותר עליונים, במה שנמסר לו הבחירה החופשית, לעשות כרצונו, שדבר זה אינו בשום נברא, שכל אחד פועל שלא בבחירה, רק כפי טבע וחק שניתן לו, מעת בריאתו, ובל ישנה חוקו וגבולו לעולם, ונמצא שפעולת כל נברא אינו מיוחס לעצמו, רק מצד רצון הממציאו, והוא יתברך שהמציאו ועשאו על תכונתו, משא”כ האדם, והוא מ”ש במדרש “שאמר הקב”ה למה”ש על האדם, אני מלך בעליונים והוא מלך בתחתונים”:
פז) ירצה בזה, כמו שמלך הוא נבדל במדרגה זאת אשר רצונו וחפצו פועל בלי סיבה מכריח אותו, שאין עליו מושל וגוזר, רק הוא מושל על הכל, כך הוא יתברך נבדל ונקדש בכבודו, שכל אשר חפץ עושה, משא”כ הנבראים שהם עלולים ממנו, והאדם נברא בזה בצלם אלוקים, שיהיה ג”כ בעל בחירה במעשיו, לכל אשר ידבנו לבו, הן לטוב והן להיפך ח”ו, ולכן בצד זה נקרא האדם “מלך בתחתונים”, ומצד זה האדם מעלתו גדולה יותר ממלאכי השרת, בהצדיקו מעשיו ללכת בדרכי ה’, שהוא עושה כ”ז בבחירה ורצונו הטוב, משא”כ מה”ש שנבראו בתכונה זאת, ואין יכולים לעשות רצונם מצד בחירתם, א”כ כל מעלתם ועבודתם ועשותם רצון יוצרם אינו נחשב להם בעצמם, כי אם ברצונו יתברך, כענין הגרזן החוצב ע”י האוחזו וחוצב בו, שאין לו התפארות ושבח בכך, כמ”ש “היתפאר הגרזן” וכו’, שלא כדעת האנשים הנמשכים אחרי דעת היוני אריסטו, בהורידו מדרגת האדם, ואפילו משכל הפועל יותר תחתון אצלם תחת גלגל הירח, שהוא בחקירתו אמר כן, שלא ראה מאור התורה מימיו, וכבר דיבר בזה האלוהי בספרו עבודת הקדש, במה שיש בו די:

ב. הבחירה ופיתוח האחריות האישית
מתוך הבנת חשיבות הבחירה בקיומו של האדם, פשוט שללא בחירה אין האדם מכיר באחריותו על מעשיו. ומרחיב הרב ב “אורות התשובה” עמ’ נד’ א*. “אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד’, לחדש את חייו בסדר הטוב. אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדושת אור התורה, המשיבת נפש.
ללא התעוררות הרצון של האדם לעשות , מעשיו מאבדים את ערכם כדברי בעל חובת הלבבות – בהקדמת המחבר :”וידעתי דעת ברורה כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חייבין לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה יסתלק מעל אברינו חיוב ההמצות שאנו חייבין בהם מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצותיו. לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו שלא יחייבם בעבודתו כפי יכלתם מפני שבהם גמר העבודה ועל כן נתחייבנו בחובות גלויינו ומצפונינו. כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך”:
לכל אדם יש אישיות שונה , ועליו לבחור את דרכו כדברי הרב ב “אורות הקודש” ג’ עמ’ לה’:
“הבחירה במילואה לישראל היא נתונה. מראשית היצירה, מתחתית מדרגותיה עד רומה, הולכים האופיים ומתבדלים זה מזה בהתוכן של חופש עצמותם, שהוא חופש רצונם, מפלאות תמים דעים הוא, שכל בריה הרי היא נגאלת ממאסר העבדות, כלומר מכבלי ההכרח והעדר החופש הבחירי, לפי ערך השיווי הפנימי שלו, בחוג האנושי, נתרחבה אותה התכונה של החופש ביותר, אבל לא בכל מילואה. עדיין אין חירות אמיתית בעולם, אין העולם גאול עדיין מכבליו העבדותיים, אבל מדרגות מדרגות יש, עד כמה כל אישיות קונה לה בטוב נטייתה, במעשיה ושאיפותיה, את בחירתה וחופשה העליון”.
על כן ברורים דברי הרב ב”אורות הקודש” ג’ עמ’ קמ’: “באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה”… ומוסיף הרב צבי יהודה זצ”ל
בספרו “לנתיבות ישראל” א’ עמ’ ו’: ” החינוך של האיש הפרטי הלא הוא ההוצאה מכח לפועל, מהעלם לגילוי, את הכוחות והכשרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה…כשגורמי החינוך – ההורים והמורים הספרות והסביבה של הילד – מותאמים לשכלול כשרונו הטבעי הזה של הילד ופתוחו בדרכי החיים השונים, אז החינוך הוא מוצלח וטוב.
ובהפך, כשכשרונו הטבעי של הילד נעזב, אם לא יפותח ולא ישוכלל, כשגורמי החינוך מכריחים וכופים אותו לצד אחר, המוזר לו לפי טבעו, הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח”.
שורש הבחירה-בחירות העליונה!
הרב באורות האמונה עמ’ 5 : א”א לבא למדרגת הקדושה העליונה, כ”א ע”י מחשבה חפשית לגמרי, וא”א להמחשבה שתהיה חפשית, כ”א אחרי התיקון הגמור של המעשים והמדות בתשובה גמורה מאהבה, כי כל זמן ששמץ הרשעה מונח בלב, הרי הוא משעבד את המחשבה להרע, ואמר נבל בלבו אין אלהים, ולהגן על עצמו מעומק רשע זה מוכרח הוא להיות קשור באיזה קשר עבדותי של ציור אמונה שפל לפי ערכו…
הבחינות של החירות והחסד העליונים אינם יכולים להופיע ללא תיקון המידות, כדברי הרב בערפלי טוהר עמ’ נט’: החירות העליונה קשורה בהארתה עם החסד העליון,[אשר בו שורה אור הקודש העליון…] ואינם שורין בעולם כי אם בטהרת המידות היותר עליונה. וטהרה זו מבערת כל קנאה מן הלב, דוגמת לעתיד לבוא, שתתקיים ברכת ונתתי לכם לב בשר.
בן יהוידע קידושין כב:
מקשים, אם כן בכל דבר מצוה מעשרת הדברות, אם עבר אדם עליו תרצע אזנו, משום דשמעה הצווי על הר סיני. ונ”ל בס”ד בדבר זה יש שייכות יותר לרציעת האוזן, כי ידוע אוזן גימטריא ס”ג שהוא סוד הבינה שמשם החירות כמו שכתב רבינו האר”י ז”ל, ולכן רק בדבר הזה אשר לא בחר זה בחירות, ואהב העבדות, תרצע אזנו ששמעה בסיני, מפני שהאזן רומזת לבינה מקום החירות.
אומר הכתב והקבלה בראשית ב ז:
לנפש חיה. הודיעתנו התורה בתואר נפש חיה, המעלה היתרה שישנה לאדם על כל יצירי מעלה ומטה, והיא הבחירה החפשית שמדעתו ורצונו יוכל לבחור לעצמו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה לטוב ולהפוכו, וזה עצמו נכלל בלשון נפש חיה, כי יש במלת נפש ג”כ המובן ענין החירות והחפשית לפי הבחירה והרצון, כמו ושלחתה לנפשה האמור בשלוח לחירות האמה המשועבדת, וכן אם יש את נפשכם, לאסור שריו בנפשו, כחפצו ורצונו (נאך בעליבען), אל תתנני בנפש צרי (דער וויללקיהר), ושם חי’ הוא כמו חיות וכמ”ש למעלה (א’ כ’), וטעם המקרא הוא תכלית ביאת האדם לכלל הויה הוא לחיות חיי הבחירה הרצונית והחפשית (דער מענש ווארד בעשטיממט צו איינער פרייהייטליכען לעבענסווייזע), וכ”א במדרש רבה לנפש חיה עשאו עבד משוחרר בפ”ע, דאי לא לעי לא נגים אי לא לעי באורייתא בלילא ביממא לא מטי, כי מצד שהוא בן חורין לבחור בטוב ובהפוכו הברירה בידו אם לעמול בתורה ובמצותיה בזה ולאכול פירותיה בבא ובהפוך בהתרשלו מהם, ואין צורך לשבש נוסחא הישנה, מכורן במקום משוחר. וזה ממש כדברינו, ואין טענה מקדימת תואר למתואר כי יש לזה דומים הרבה, כמו משנה כסף, רבים עמים, אחד קדוש, אחד נפש, בכור שורו, שופר תרועה, וכבר כתב הראב”ע (תהלים קי”ב) טוב איש כמו איש טוב והכל נכון בלשוננו ע”ש. ויש לפי זה הבדל גדול בין נפש חיה האמור בשאר הברואים לבין האדם אף ששוים בקריאתם מובדלים הם לפי המכוון תכלית הריחוק:
פרי צדיק לפסח

והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה וחשבה ליה לזכו, מה נשתנה האמונה הזו משאר האמונות שהאמין אברהם אבינו ע”ה בכל הנסיונות שנתנסה ולמה חשיב דוקא זו האמונה לזכות, אך הענין הוא דמה שהאמין אברהם אבינו ע”ה בהשם יתברך שיתן לו בן זה לא היה נחשב לזכות, רק השם יתברך הבטיח לו ואמר לו הבט השמים וספור את הכוכבים וגו’ כה יהיה זרעך וגו’ וידוע מה שדרשו במדרש רבה (במדבר פ”ב) נמשלו לכוכבים ונמשלו לעפר לכוכבים בזמן שהם צדיקים וזה הוא נגד השכל, כי תכלית בריאת האדם היא להיות בעל בחירה לבחור בטוב או ברע, ואם בוחר בטוב מרצונו זאת הוא מעלתו, ואיך הבטיח לו שיהיו ככוכבים דהיינו צדיקים, אבל באמת היא אף שהאדם הוא בעל בחירה מכל מקום אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו (כמו שאמרו סוכה נב ע”ב) שהיא כמו אדם שמראה לבנו איזה חידה ומקדים לו כל הקדמות עד שכמעט אומר לו החידה כדי שיבין הבן ויהיה נקרא על שמו, כן מתנהג השם יתברך עם האדם, וזה היה זכותו של אברהם אבינו ע”ה שהאמין בה’ [וכן כתב בזוהר הקדוש (ח”א צ’ ב’) והאמין בה’ בההוא דרגא דאתייהיב ליה דמתמן ייתי ליה זרעא וכו’.] והנה כל הז’ ימים שפיתה הקדוש ברוך הוא למשה שילך בשליחותו היה טענתו של משה באיזו זכות אגאלם, והיינו שאמר משה שעבור זה לא יאמינו לי שהם מרגישים בעצמם שאין להם שום זכות שיזכו בעבורו לגאולה, ועל זה השיב לו השם יתברך שהם מאמינים בני מאמינים בני אברהם שהאמין בי שאני יכול לשלוח הארה בתוך לבו של אדם אף שאין לו מצד עצמו כלל, וזה היה אמונתם במצרים שנאמר ויאמן העם וכן היה ששלח להם השם יתברך הארה ואהבה יתירה והוציאם משם, אבל באמת רצונו של השם יתברך היה שיהיה להם התעוררות גם מצד עצמן בלי אתערותא דלעילא,
ג. החנוך לבחירה
מתוך שמתברר שהבחירה היא הבסיס לבניין האישיות של האדם , ואחרת הוא “גבר לא יוצלח” אשר הגיע ל”שכחת האני”. הרי ברור שיש לחנכו לבחור את דרכו, או להיות שותף בבחירת דרכו ומעשיו.
השימוש בכפיה אינו רצוי כפי שמסביר הרב ב”עין – אי”ה” למסכת ברכות דף ז: “לא במהלומות יחונך נער כי אם בדרכי נועם.. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיה לזה והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים וחז”ל הורונו כי “יפה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות…”
וכך גם הסביר הרב בר שאול בספרו “מערכי – לב” עמ’ 104:” החנוך הטוב יכול לבוא רק מתוך מזיגה נאה של שתי הדרכים גם יחד . היינו:מסגרת רחבה ככל האפשר, יחד עם פיקוח – א ב ה י מותאם לכל יחיד… המחנכים ישתדלו להתקרב אל החניך ולהבין ללבטי נפשו..ימצאו על ידו בכל שעה נכונה . והכל ייעשה באופן טבעי, כמנהג אב עם בנו … דרך עצה ולא דרך גזירה, דרך א ה ב ה ולא דרך קפידה…כמים הפנים לפנים, ואז תהא נפשו של החניך פתוחה לפני המחנך, ולא יסתיר ממנו שום הלך – נפש”…

כאשר ישנה בחירה אזי יש כוח לבצע פעולות בהתמדה אף אם הן קשות, כדברי בעל עקדת יצחק שער סז: והנה כל אחת מהפעולות הנעשות אצל האנשים או אצל כת מכתותיהם המה יגידו באי זה כח מאלה יעשו. שאם יהיו פעולות קלות או חלושות, יראה שנעשו במעט מהרצון, כמו הבוחרים במה שלא ירצוהו לגמרי לסבה מה. ואה יהיו פעולות יותר מועילות, יראה שנשתתפה בהם אהבה. אמנם אם היו חזקות ומתמידות, יראה שהם בתכלית החפץ והרצון.

ד. הבחירה במלמד ובתוכן הלימודי
יחד עם ההדרכה שיש סדר בלימוד בבחינת :” בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עשרה לתלמוד ” כדברי רבי יהודה בן תימה בפרקי אבות פרק ה’ משנה כא’. הרי שגם באופן הלימוד , יש צורך בבחירה ושותפות של הלומד בתוכן הלימוד ומי המלמד. כדברי הגמרא ב מסכת עבודה זרה דף יט/א :”כי אם בתורת ה’ חפצו אמר רב אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה’ חפצו לוי ורבי שמעון ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא סליק ספרא לוי אמר לייתו [לן] משלי רבי שמעון ברבי אמר לייתו [לן] תילים כפייה ללוי ואייתו תילים כי מטו הכא כי אם בתורת ה’ חפצו פריש רבי ואמר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ אמר לוי רבי נתת לנו רשות לעמוד אמר רב אבדימי בר חמא כל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו שנאמר כי אם בתורת ה’ חפצו אמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה’ חפצו ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה ”
ומסביר שם רש”י :”ממקום שלבו חפץ – לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו”:
התלמיד מבקש מרבו איזו מסכת ילמדו… אך במדרש מודגש שקודם לכן בוחר האדם את הרב עמו ילמד ! בילקוט שמעוני תהלים – פרק א – רמז תריד :” אמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ שנאמר כי אם בתורת ה’ חפצו, אמר רבי אין אדם לומד תורה אלא במה שלבו חפץ. לוי ורבי שמעון ב”ר הוו יתבי קמיה דרבי קא פסקי סדרא, סליק פרקא, לוי אמר אייתו ספר משלי, רבי שמעון אמר אייתו ספר תהלים, כפייה ללוי אייתי תהלים כי מטו הכא פירש רבי אין אדם לומד תורה אלא ממי שלבו חפץ, קם לוי אכרעיה אמר לו רבי נתת לי רשות לעמוד. אמר רב דימי בר חמא כל העוסק בתורה הקב”ה עושה לו חפציו שנאמר כי אם בתורת ה’ חפצו. ואמר רבא ליגמר אינש והדר ליסבר שנאמר כי אם בתורת ה’ חפצו והדר ובתורתו יהגה”
וכך מסביר המהר”ל את הליכתו של יעקב אבינו ללמוד אצל עבר אחר שלמד אצל שם.
רש”י על בראשית פרק כה פסוק כז אומר:” ישב אהלים – אהלו של שם ואהלו של עבר”. ב”גור אריה” על בראשית – פרק כה פסוק כז פסוק מג’ :” כאן לא קשה איך הניח שם ולמד במדרשו של עבר, דהא אמרינן לעיל (אות כט) גבי ‘למדרשו של שם’ (רש”י פסוק כב) שלא להניח הגדול ולשאול הקטן, הכא שאני, דלמוד התורה יכול ללמוד מן הקטן כמו מן הגדול, ולעולם לא ילמוד אדם אלא (מאי) [ממי] שלבו חפץ, ואפילו אם הוא קטן, דלאו מכל אדם זוכה ללמוד”.
לימוד מתוך בחירה של התלמיד ברבו, גורם להזדהות של הלומד עם הלימוד עד אשר התורה קנויה לו ממש . כפי שמסביר המהר”ל בספר חדושי אגדות חלק רביעי עמוד מח – מסכת עבודה זרה :”(שם). כי אם בתורת ה’ חפצו אמר רבי אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ: לא ילמד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. הטעם לדבר זה מפני כי התורה יש לו יחוס אל המקבל כי הוא נקרא תורתו כאשר מקבל אותו, ולפיכך אין לו ללמוד אלא ממקום שלבו חפץ, שדבר זה מתיחס אליו עד שנקרא תורתו”:
ואם ישאל השואל מה ענין כפיית ההר כגיגית ? האם אין בזה רמז ללימוד מתוך כפייה דווקא ?!
מסביר המהר”ל שכפיית ההר ענינה הטבעה באופי הישראלי , בספר תפארת ישראל – פרק לב :”ולפיכך מסיק שם אחר זה מיד אמר ריש לקיש תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתהו ובהו, לומר כי לכך כפה עליהם ההר כגיגית מפני שכל מעשה בראשית תלוים בקבלת התורה, שכשם שברא השם יתברך כל מעשה בראשית ונתן לכל אחד טבעו אשר יהיה נוהג עליו, כך ראוי שיהיה לאדם השכלי הנהגה שכלית. ודבר זה הוא תורת האדם אשר התורה היא הנהגתו השכלית כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך היה נתינת התורה על ידי הכרח”. התורה היא הטבע הישראלי…
וזו גם הבחינה של “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”, ,כדברי הרמב”ם ב”יד החזקה” – הלכות גירושין פרק ב הלכה כ’ :” מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט אע”פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט”: וכפי שמסביר ר’ צדוק הכהן בספר רסיסי לילה אות [יט] :”אצל ישראל רצון השם יתברך גם מה שהוא נגד רצונם הוא נקרא באמת רצונם כידוע ד’ הרמב”ם (סו”פ ב מה’ גירושין) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” הרצון האמיתי הוא ללמוד תורה ולקיים מצוות , אולם לכל אחד יש את השער המיוחד שלו ללימוד התורה. ויש ללכת לפי שיקול הדעת בעניין זה. ולשאוף שהלימוד יבוא מתוך הרצון והחפץ של התלמיד.וביתר הרחבה מסביר בספרו :”אור זרוע לצדיק – מאמר בי”ת רבתי ובי”ת זעירא ד”ה וביאור :” וכמו שכתב הרמב”ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כי עצם הנפש אינה חפיצה כלל בעבירה עי’ שם. ונמצא העבירה רק מקרית ולכן התשובה מועלת לפי שהדבר שאינו בעצם אלא במקרה יכול להתבטל שהמקרה אינה קבועה בעצם”. כל ישראל צדיקים כי באמת רוצים לשמור מצוות , ורק יש לנסות ולגלות את הרצון האמיתי הזה. ועדיף כמובן לגלות רצון זה מתוך שמחה ועונג ולא מתוך כפיה.
וכן הר”ן בדרשותיו – הדרוש החמישי נוסח ב :”כי ידוע וברור כי החפץ בחכמה יקבענה בלב. כבר אמרו בפרק קמא דמסכת ע”ז: כי אם בתורת ה’ חפצו, אין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ”
אנו חפצים שהלימוד יקבע בלב התלמיד, ואילו השימוש בכפיה יגרום להרחקת הלימוד מליבו.

ה. הזדהות עם הלימוד מתוך בחירה
על מנת שהלימוד יהיה בעל משמעות ללומד עליו ללמוד מתוך שמחה והזדהות. כדברי הרב באדר היקר עמ’ קיז’ :”הענג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני, רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו ; רק אז יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה על האדם, כי עז וחדוה במקומו , ויעזר לו להיות נעטר בחוט של חן וחסד, שימצאו מעשיו ופעולותיו ג”כ חן בעיני כל הבריות, ויצאו גם הם בדרכיו, ותרבה הברכה והטובה בעולם. רק כשיש ענג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק, אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב”ה, וממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים. כל פעולות רגשות ומחשבות הנעשות מצד הכרח ומועקה, בין שתהיה המועקה חמרית או רוחנית אינם בתכלית שלמותם, והם אינם באים כי-אם כדי להעמיד את האדם על המצב המוסרי הנכון, שיהיה בו שמח ומתענג בעשות הטוב, ובהנזרו מן הרע והכעור תגל נפשו וישמח כבודו… . המזון הרוחני יש לו ג”כ זה הכלל : “לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר כי-אם בתורת ד’ חפצו” . על-כן מוכרח הדבר שכל הככר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה נגול לפנינו בכל רחבו, בכל מקצעותיו השונים והמרובים, למען נוכל להיות מוכנים לכון את הזמן והנטיה לפי החפץ הפנימי לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה. כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלמודנו, כי-אם גם שפע הברכה החיים והשלום, של הענג והשמחה הפנימית, שהם ירחיבו צעדיני וינשאו את רוחנו, ברום עזה של תורה, שרק מרב כל נוכל בטח לעבוד את ד’ בשמחה ובטוב לבב .
וביותר הדבר חשוב בדורנו אנו ,כדברי הרב ב”ערפלי טוהר” עמ’ קלא’: “מפני שהציור של גדולת האור האלהי הוא גדול מאד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבא דמשיחא, במידה כזו שאין להן עדיין הסתגלות איך מנהיגים את החיים המעשיים על פי גודל עליון
כזה, באה הכפירה, והדילדול הרוחני שדומה לחורבן, שאנו רואים אותו בדורנו. אבל דרך הרפואה היא רק להרבות כלים, הסברות ותכניות, המועילים לסול דרכים בשביל הסתגלות מעשית על פי ההארות היותר עליונות. ומטעם זה באה גם כן הדרישה הגדולה לחירות הרוח, ואימוץ הגוף, כי רק רוח חזק ואמיץ, וגוף בריא ואיתן, יוכלו להכיל בתוכם את
ההארות היותר עליונות מבלי זעזוע, ולעמוד במעמד האיתניות הראוי לחיים פועלים מלאים עוז של יצירה, ולהמשיך מתוכם המשכות של ארחות חיים, מתוך צירוף פנימי, שכל אלו ההכנות דרושות הן לתשובה השלימה העומדת אחר כתלנו”.
ולעיתים נגרם ביטול תורה לתלמיד כאשר כופים אותו ללמוד מה שאינו מתאים לרמתו או לטבעו ! כדברי הרב באורות התורה פרק ט’ סעיף ו’ :”ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בענייני הלכה , כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה העניינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי כשרונו העצמי”.
למידה מתוך רצון , או עשיה מתוך רצון נעשות בכוח ובעוז לעומת עשיה ללא רצון שהיא קלושה וחלושה , כדרברי רבי יצחק ערמאה ב”עקדת יצחק” שער סז :”והנה כל אחת מהפעולות הנעשות אצל האנשים או אצל כת מכתותיהם המה יגידו באי זה כח מאלה יעשו. שאם יהיו פעולות קלות או חלושות, יראה שנעשו במעט מהרצון, כמו הבוחרים במה שלא ירצוהו לגמרי לסבה מה. ואה יהיו פעולות יותר מועילות, יראה שנשתתפה בהם אהבה. אמנם אם היו חזקות ומתמידות, יראה שהם בתכלית החפץ והרצון”.
לימוד שאינו נובע מרצונו של הלומד, ונובע מרצונות חיצוניים מקולקלים אינו מאפשר ללומד להגיע לעשיה כתוצאה מהלימוד, כדברי הרב בעין אי”ה ברכות א’ עמ’ 86:
“כי אם הי’ התכלית רק הידיעה לבדה, אז לא הי’ צורך לאמצעיים של טבע, כי על הידיעה השכל מספיק. אבל הלא צריך להידיעה צירוף מעשים טובים. והמעשים המה הולכים ע”י כלי הגוף ומדות טבעיות. ע”כ צריך מצד השכל לשמור מאד את כל החינוך הטוב שבטבע הישר. ע”כ מסיים ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה. היינו לשם קיום בפועל, שאז מוקיר הוא את כל הדרכה טבעית שהביאתו לטוב ומתחזק בה ביותר בעזר השכל. ולא לעושים שלא לשמה, שאינם רוצים כ”א בשכל לבדו ועוזבים כל דרכי היושר של החינוך הטוב הטבעי, שהם הכח הרע מהרסי עמודי המוסר ומפירי יראה, ודאי נח להם שלא נבראו. ואין זה כלל מסוג לומדים או עוסקים בתורה ובמצות שלא לשמה שמהם יבא לשמה. ששם אנו מדברים בהולכי תום ואינם מכירים מעלת תורה לשמה, יעסקו שלא לשמה כפי הכרתם”.
ומי שלומד תורה שלא לשמה הרי כל לימודו הופך להיות רק כדי להתגאות, כפי שאומר הרב במאמרי ראי”ה ב’ עמ’ 426: “הנה יסוד התורה הוא ללמוד אותה לשמה וללמוד בקביעות. לא דרך מקרה. והלומד בקביעות לומד לשמה. משא”כ הלומד שלא לשמה לומד רק דרך מקרה, כדי שידע להזדיין בפני הבריות בתלמוד תורה”.
יחד עם זאת , על הלומד ללמוד מתוך נכונות לטרוח ולהתאמץ ומתוך יראת חכמים וכפי שאומר הרמב”ם בפירוש המשניות – מסכת אבות פרק ה משנה כג: ” ואמר בן הא הא לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח עמל ויראה מן המלמד אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה, ואמרו בפירוש מאמרו (קהלת ב) אף חכמתו עמדה לי חכמה שלמדתי באף עמדה לי ומפני זה צוה להטיל אימה על התלמידים ואמרו (כתובות קג.) זרוק מורא בתלמידים…
ואין הכוונה ללימוד מתוך יראת עונש שזה מתאים למי שאינו שלם, כפי שאומר הרמב”ם בהקדמה לפרק חלק:” ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר אלא שהם בלתי שלמים, ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה, וזה הוא מה שאמרו ז”ל (פסחים נ: ) לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה:” אלא הלומד עצמו צריך להיות מוכן להתאמץ מאד:
וכפי שהרמב”ם מביא בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יב’: אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח”: וכן בסמ”ג – חלק מצות עשה – מצוה יב:
אמרו חכמים (שבת פג, ב – גיטין נז, ב) דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם וכך אמר שלמה (קהלת ב, ט) אף חכמתי עמדה לי חכמתי שלמדתי באף עמדה לי (קהלת רבה פרשה ב וילקוט קהלת רמז תתקסח):
יש לדעת שהלימוד אינו שעשוע ויש להתרגל למאמץ. כפי שמסביר הרב בעין אי”ה ברכות ב’ עמ’ 391:”אמרי דבי ר”י מ”ד כי מיץ חלב יוציא חמאה וגו’, במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה. רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תמדדנה ע”פ כמותם כ”א ע”פ איכותם, ע”פ עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה ע”פ גודל הרושם שפועלים על הלומד… כי ע”י היגיעה ועבודה שכלית, מתעלה האדם למדות נעלות, ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ לב, והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו”…
יחד עם זאת על המורה להשתדל שדברי התורה יהיו ערבין על השומעים, ולא להקשות באופן כזה שיכביד עליהם: כפי שמובא במדרש תנחומא כי תשא פרק טז :”אמר רשב”ל אסור לתלמיד חכם להורות הלכה בצבור עד שיהו דברי תורה עריבין על שומעיהם ככלה הזו שהיא עריבה על בעלה ומתאוה להיות שומע את דבריו”.

ו.הבחירה לפי הגילאים השונים
אין ספק שקיים הבדל ברמת הסמכות שניתנת בגילאים השונים. שהרי אינו דומה ילד בן שנתיים לבחור בן עשרים.
החלוקה היסודית היא מהלידה ועד גיל חינוך , מגיל חינוך ועד גיל שלש עשרה, ומגיל שלש עשרה עד גיל עשרים, ומשם והילך.
בספר “סדר היום” – פירוש משנת בן חמש שנים:” ואמרו חכמי האמת כי נפש באה לאדם ביום אשר זכה להמול בשר ערלתו ובשם ישראל יכונה ואחר שמגיע לי”ג שנה ויום אחד זוכה לרוח הוא היצר הטוב שאמרנו ועם היות שנפש גם כן מכח הטובה היא מושב ומשכן לרוח וזה בלא זה אינם יכולים להיות ושניהם כאחד טובים אפילו הכי אינו נקרא יצר טוב בשלמות שהיא בטילה במיעוט לגבי יצר הרע השולט עליו מבטן אמו מעת שיצא לאויר העולם ובסבתו שוכח כל מה שראה וידע אבל בבא לשכון עליה הרוח הקדוש ממדרגתו יכולין בין שניהם להטותו מדרך הרעה לדרך הטובה כי הבחירה בידו ובידו לבחור בטוב ולמאוס ברע ואם לא יעשה בר עונשין הוא ולכן עונשין אותו מי”ג שנה ומעלה אחר שזכה לנפש ורוח והצליח בהם וזכה לנשמה והוא מבן עשרים ומעלה ואחר שיש לו נשמה מוחזק הוא שלא יחטא ואם יחטא עונשו מרובה ועונשין אותו בין מלמעלה בין מלמטה והמשכיל יבין”…

וכן ב”עקדת יצחק” שער מט’:” וככה היא צורתה דרך גדולה וצמיחתה. הנה חז”ל אמרו (רמב”ם ה’ בית הבחירה פ”ג) שהיו לה בתחתיתה שלשה רגלים. והנה הם רמז שלשה התחלות, אשר ביארם החכם, שהם התחלות כל הווה:
החומר, וההצורה, וההעדר, אשר זכרם רבי עקביא באומרו (רבות קהלת ר”פ י”ב) וזכור את בוראך, בארך, כמו שיבא במקום אחר. ולמעלה מהם השדה שהיא כמו תיבה, לרמוז כי מן התחלות האלו האדם בא לעולם, שכן העולם נקרא בלשון חכמינו ז”ל אכסדרה ושדה, כדאיתא במסכת בתרא (כ”ה ע”ב), ומתוך השדה ההיא יוצא פרח, הוא הפרח הראשון אשר עליו נאמר עד ירכה עד פרחה, והיא הצמיחה הראשונה אשר בפעולות החיוניות, אשר בו יתחיל האדם לבחור בטוב ומאוס ברע, כמו שאמר (ישעיה ז’) חמאה ודבש יאכל לדעתו בחור בטוב וגו’, וזה מה שימשך לו עד תכלית שתים עשרה שנה, כי אם אמרו (אבות פ”ה) בן חמש למקרא וכו’, הכל הוא במקרה ובהכרח. ולזה היו ברגלי ובשדה ובפרח שלשה טפחים, אשר בהכאה הד’ הם י”ב:
אמנם מתחלת שנת שלשה עשר ואילך, כבר יחל רוח י”י לפעמו, ולהביאו לכלל מצוות, להיותו מעלה על לבו שיש שלמות אחר, ותכלית יותר נכבד למציאותו מאשר חשבו עד הנה. אבל לא יתחזק בו זה הענין עד הגיעו לכלל העשרים. וזה מה שאמרו ז”ל (שבת פ”ט ע”ב) שבית דין של מעלה אין עונשין כי הם מעשרים ואילך”.
עד גיל חמש, יש לתת לילד לפתח את כוחותיו היסודיים. עדיין אין אנו מחנכים.
עד גיל שלש עשרה, אנו מחנכים ובמסגרת תהליך החינוך אנו מקנים יכולת לקבל סמכויות .
הילד יהיה שותף באופן חלקי בבחירת תכנית לימודיו ורמת הלימוד.
עד גיל עשרים, הנער יהיה שותף מלא בבחירת תוכן ורמת הלימוד וכן בעצם הלימוד. וכן בכל ניהול חיי הקהילה שהוא נתון בה. כדי לפעול כבעל סמכות בענייניו האישיים וחברתו הקרובה, גם אם לא את עניני הציבור כולו.
מגיל עשרים, הבחור כבר בעל שיקול דעת גמור כבוגר לכל דבר. כדברי הרמב”ם ביד החזקה – הלכות מכירה פרק כט הלכ’ יב-יג :” קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה שנה והבת אחר שתים עשרה אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל:
(יג) במה דברים אמורים בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה אע”פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם”:
וכן פסק הרב עוזיאל זצ”ל ב”פסקי עוזיאל” סימן מב’ :”מכל זה נלמד, שקטן מבן עשרים, הואיל ואינו רשאי לנהל את עניניו הקרקעיים, כל שכן הוא, שאינו ראוי לנהל עניני הצבור, או למנות שלוחו להנהלת מוסדות הצבור”.