ציניות ושמחת פורים

“וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָש ה’ עֲלֵיכֶׁם לְהֵיטִיב אֶׁתְכֶׁם וּלְהַּרְבּוֹת אֶׁתְכֶׁם כֵן יָשִיש ה’ עֲלֵיכֶׁם לְהַּאֲבִיד אֶׁתְכֶׁם
וּלְהַּשְמִיד אֶׁתְכֶׁם…” (דברים כח סג).
במסכת מגילה ר’ יהושע בן לוי אומר שפסוק זה הוא כל עניינו של פורים. הדברים מעלים שתי
שאלות עיקריות: האמנם כשם שה’ שמח ושש להיטיב עמנו כך הוא שש להשמיד אותנו? ואם אכן
כך, איך ניתן לומר שזוהי אמירה משמחת? במבט ראשון זוהי אמירה מזעזעת שכלל לא ברור
כיצד היא קשורה לשמחת פורים.
את השאלה הראשונה מעלה ר’ יוחנן, הוא מזכיר כי גם בסיפור יציאת מצרים כשהמלאכים
ביקשו לומר שירה אמר להם הקב”ה – “מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!”. כלומר,
אנו לומדים שאפילו כשהמצרים טובעים הקב”ה אינו שמח, קל וחומר שאינו שמח להאביד את
בניו, כשם שאב אינו שמח בבואו להעניש את בנו.
על כך מדקדק ר’ אלעזר בפסוק: “והיה כאשר שש… כן ישיש”, כתוב ישיש ולא שש. הקב”ה
בעצמו לא שש באובדן עם ישראל אלא גורם לאחרים לשמוח במפלתם של ישראל.
אם כך מובן שה’ אינו שמח במפלת בניו, אך עדיין לא ברור מדוע ר’ יהושע בוחר להציג את הפסוק
הנ”ל כפסוק המגלה את עניינו של פורים ושמחת פורים. מה כל כך משמח בגויים הששים בכאבם
של ישראל? על פניו שמחת פורים היא על ההצלה, לא על הסכנה שהיינו בה ובטח לא על כך
שאויבינו שמחו בצרתנו.
על כך עונה ר’ צדוק הכהן מלובלין: כל הגויים והשונאים של עם ישראל הם זרע עמלק, ובמיוחד
בסיפור מגילת אסתר, שם השונאים הם מזרע עמלק ממש. וכשזרע עמלק שמח בכשלונם של
ישראל זהו נצחון לישראל.
שורש הנצחון בפורים הוא שעמלק גילה את טבעו האמיתי: זלזול עמוק בעם ישראל. כשעמלק
המן וזרעם שמחים במפלת היהודים נחשפת מהותם האמיתית, כתוצאה מכך הם נופלים, וזהו
הנצחון.
השמחה של עמלק היא שורש כל הרע בעולם. ומה היא השמחה הזאת? ר’ צדוק מסביר שזוהי
ליצנות. תפקידו של עם ישראל הוא לחבר את התורה לחיים – לקשר בין הבורא לנבראים.
הליצנות היא ההפך הגמור לזה – היא גורמת לניתוק בין הקב”ה והאדם, ע”י הגחכת כל ערך, גישה
בה אין משמעות אמיתי לשום דבר בעולם. ועל כן ישנו מאבק מתמשך בין השמחה הישראלית
לליצנות העמלקית.
הקרב הזה הוא מהותו של חג הפורים. מה רוצה אחשוורוש? במושגי ימינו היינו עונים – חברה
מערבית מתוקנת. אחשוורוש מולך על מאה עשרים ושבע מדינות ומטרתו היא להשיג שלום
עולמי, ללא מלחמות או מרידות. הדרך לישום השאיפה הזאת היא ביטול האידאלים והערכים –
“לַּעֲשוֹת, כִרְצוֹן אִיש-וָאִיש”. כשהשאיפה העיקרית היא “לעשות רק מה שעושה לך טוב” אכן אין
מחלוקות וכל אחד עושה מה שישר בעיניו.
כשאין ערכים, אין משימת תיקון בעולם, אין מטרה – הדבר היחיד שנשאר הוא ההנאות
הארציות. אחשוורוש עורך משתה מלא בסביאה ושיכרות: “וְהַּשְתִיָה כַּדָת אֵין אֹנֵס” – העיקר
ההנאה הגופנית. אין מגבלות, אין ריבונו של עולם, אין דרך אחת נכונה ועל כן אין ערך לשום דבר.
אחשוורוש קורא לושתי על מנת להגביר את ההוללות ולהוסיף פריצות, אך תכניתו נכשלת כיוון
שושתי מגלה שצמח לה זנב, כלומר – היא התנהגה כחיה עד שאכן הפכה לכזאת.
ספר יצירה מגלה לנו כי בחודש אדר נבראו השמחה והצחוק. כלומר – עניינו של החודש היה קיים
עוד בטרם ההתרחשויות המסופרות במגילה. גם המן יודע זאת ועל כן שמח בפור שהפיל: הוא
יודע שכוחו כעמלקי הוא השמחה הליצנית ומרוצה שהחודש הנבחר משחק על הצדדים החזקים
שלו.
בתוך כל ההתבהמות הזו נמצא עם ישראל והמסר שלו הוא אחר: יש ערך לדברים, יש צורה נכונה
לחיות, יש קדושה בעולם ויש הבחנה בין טוב ורע. המן, זרע עמלק, מבין את המסר הזה ואומר
לאחשוורוש שהיהודים הם אלו שמפריעים לסדר העולמי שלו כיוון ש”וְאֶׁת-דָתֵי הַּמֶׁלֶׁךְ אֵינָם
עֹשִים”. אחשוורוש שומע זאת ומקבל את הצעת הפתרון של המן. הוא אינו מלך שוטה כפי
שהתרגלנו לחשוב, יש לו תוכנית והוא דבק בה: המטרה היא ליהנות מהחיים ואידאולוגיה
מפריעה למטרה זו.
ההנאה החייתית שבאה לידי ביטוי בזרע עמלק היא הליצנות – השמחה המזלזלת. בימינו היינו
קוראים לזה ציניות. ר’ צדוק מסביר כי הליצנות היא המעטת הערך של דברים בצורה מפתיעה,
דרך צחוק. עמלק מבין את עוצמת הצחוק, ועל כן רותם אותו לטובתו. הפך הליצנות והציניות היא
השמחה האמיתית.
בספר מחשבות חרוץ מסביר ר’ צדוק כי את עמלק מנצחים על ידי השמחה. על כן כשאנו שמחים
אנו למעשה יודעים שניצחנו. השמחה אינה באה בעקבות הנצחון אלא היא סיבתו. “וְהָעִיר שוּשָן
צָהֲלָה וְשָמֵחָה” – צהלה אותיות הצלה. כלומר – הצהלה עצמה היא זו שמצילה – זו ההתמודדות
עם עמלק.
הרמב”ן אומר שעם ישראל נולד כדי לגלות צחוק בעולם, לכן גם הבן הראשון של האומה
הישראלית נקרא יצחק. אבל איזה צחוק? עונה הרמ”א – צחוק ששורשו במאור הפנים העליון.
כשנכנס האינסוף בתוך סוף יש צחוק גדול כיוון שזה מפתיע ובלתי צפוי. כשיש התהפכות, נקודת
מפגש בין בורא ובריאה, ההפתעה כה גדולה עד שהיא מתבטאת בצחוק.
על כן, כל מי שמצליח לראות את גילוי הטוב האלוקי בעולם למעשה חוזה בכניסת האינסוף בתוך
הסוף וממילא צוחק ושמח. לא כל שכן מי שמצליח בעצמו להיטיב ולגלות במעשיו את רצון ה’
בעולם. ובאמת אנחנו רואים שכשאנשים מצליחים לעשות טוב הם בדרך כלל שמחים. היכולת
להיטיב היא נשמתית וכשהנשמה מתגלה בתוך הגוף פורצת השמחה מעצמה.
מאחר והשמחה האמיתית, היהודית, היא הכלי לניצחון מול הציניות של עמלק, יש צורך להכין
את הכלי עוד לפני פורים עצמו ומכאן “משנכנס אדר מרבין בשמחה”. לא מרבין שמחה בגלל
שבפורים נינצל, אלא מרבין בשמחה כאיסוף תחמושת למאבק שיוביל לניצחוננו.
שמות החודשים עלו מבבל ומוסתרים בהם רמזים. אדר זה א’ דר: א’ הוא ריבונו של עולם, דר
במשמעות גר. כלומר – בחודש זה ה’ גר בתוכנו. וכשמבינים את זה, אפשר שלא לשמוח?
למדנו בחז”ל שהציניות מרגילה את האדם לערווה: אין שחוק אלא גילוי עריות, עבודה זרה
ושפיכות דמים. כשמבינים את המאבק המתמשך הזה בין ישראל ועמלק, בין השמחה לציניות,
מבינים כי העצבות היא כלי שימושי בידיו של עמלק. כשאדם עצוב נוח לו להתעודד מדברים
שטחיים כגון אוכל או צחוק נטול קדושה. אחשוורוש רצה לעשות את העולם טוב על ידי סימום
והשטחה של המציאות למכנה המשותף הנמוך ביותר, אך היהודי יודע שטוב אמיתי מגיע רק
מהרצון האלוקי. על כן חייב כל אדם שמרגיש בעצבות להתאמץ ולשמח את עצמו. כיצד עושים
זאת?
מסביר ר’ צדוק כי ישנן שלוש דרגות בשמחה: ליצנות היא הנמוכה ביותר, נעלה ממנה היא
בדיחות הדעת ובראש הסולם ניצבת השמחה היהודית האמיתית. כשאדם מתקשה להגיע אל
המדרגה הגבוהה, מוטב שישתמש במדרגה האמצעית. המדרגה הזאת היא צחוק המכוון לצורך
מצווה, בצורת דברים מפתיעים שאינם כוללים זלזול. זו יכולה להיות בדיחה מותרת שאינה
מזלזלת באף אחד ובשום דבר, וזו יכולה להיות שמחה חיצונית, כמו בשיטה “יוגה צחוק” שעל ידי
העמדת פנים של צחוק מגיע האדם לצחוק ושמחה אמיתית. שיטות מעין אלו הן טובות
כשהמטרה היא מצווה כגון לשמח אדם או לחבר אל דבר תורה.
מלבד זאת כדאי להבין את שורשי העצב ומקורו. ה’ ברא את העולם ואת האדם בשביל הטוב
שהוא יכול לעשות. אדם הפועל מתוך גאווה מרגיש צורך לשמור עליה כל הזמן, הוא מתוח ויש לו
ציפיות מהמציאות. במצב כזה שולטת באדם העצבות שכן הוא אינו מסופק ורגוע לעולם. לעומתו
אדם המרגיש שהוא מביא את כוחותיו לידי ביטוי ומגלה את רצון ה’ בעולם מוצא עצמו שמח ללא
כל מאמץ.
הנצחון במאבק בין עמלק וישראל הוא הכרחי לגאולה השלמה. אנו רואים שה’ מצווה את משה
“וַּיֹאמֶׁר ה’ אֶׁל מֹשֶׁה כְתֹב זֹאת זִכָרוֹן בַּּסֵפֶׁר וְשִים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַּ כִי מָחֹה אֶׁמְחֶׁה אֶׁת זֵכֶׁר עֲמָלֵק מִתַּחַּת
הַּשָמָיִם:” ומשה בונה מזבח “וַּיֹאמֶׁר כִי יָד עַּל כֵס יָהּ מִלְחָמָה לַּה’ בַּּעֲמָלֵק מִדֹר דֹר(שמות יז טז)
ורש”י מפרש שם: “שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה
שמו יהיה השם שלם והכסא שלם”. המילים כס יה מבטאות את חוסר השלמות הקיים בעולם עד
שימחה זכר עמלק: גם המילה כסא חסרה וגם שם ה’ חסר. שניהם יושלמו לאחר שננצח
במלחמתינו.
כהמשך למאבק במגילה ולמאבק התמידי בין כוחות הציניות וכוחות השמחה, ניתן לפגוש בימי
אדר בבתי הספר את הקונפליקט הזה. אווירת אדר עלולה להוביל להוללות ולזלזול במורים,
בהורים, ברכוש ועוד. על התלמידים להיות מודעים לכך ולבחור בשמחה האמיתית שאינה כוללת
מחיקה של הזולת.
יהי רצון שנזכה לשמחה אמיתית ולניצחון במלחמתנו על עמלק בכל המציאות.