ההנאות הן מהגורמים היותר משמעותיים בחיי האדם.
כיצד יש להתייחס להנאות בחיינו?
ההנאה היא עצם תחושת החיים!
כל ההנאות מנסות לגרום לאדם לחוש חי... ומי שחי באמת אינו זקוק לגירויים על מנת ליהנות.
כלל בסיסי הוא שהאדם נברא כדי להתענג על ד'.
באנו לעולם כדי להיות במצב שנקרא תענוג. ומה הוא המצב הזה?
מצב זה הוא מצב שבו האדם נמצא במלוא חיותו, ומגלה את עצמיותו במלואה. הוא קשור למקור החיים שלו, הוא גורם טוב בעולם בעצם קיומו כל רגע ורגע.
התענוג העליון הוא שורש ההנאה הנכונה בעולם המעשי. כל הנאה בעולם הזה, ששואבת את כוחה מהתענוג היא הנאה רצויה ונכונה.
כדברי הרמח"ל בספר מסילת ישרים פרק א :
יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם:
וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות:
הדבקות בשורש החיים שלנו יוצרת תחושת תענוג גדולה
הדבקות בבורא נובעת מגילוי הנשמה שלנו, שהיא הרצון האלוקי שמחיה אותנו!
כאשר מתגלה באדם בחינת הנשמה, היא הרצון האלוקי שמחיה אותנו, הוא מתחיל להיחשף לתענוג העליון,ואינו נכסף לתחליפי חיים.
כמובא בספר פנים יפות על שמות פרק יט פסוק י :
בחינות הנשמה שיש באדם יותר אינה נהנית משמחת הבל עה"ז, אלא משמחת עוה"ב שהוא בחינות הנשמה כידוע. אבל מי שזוכה לבחינות הנשמה העליונה הנקראת חיה שהיא החיות העליונה והוא מ"ש הכתוב [ישעיה נח, יד] אז תתענג על ה'.
התענוג הוא הטוב היותר עליון,
כמובא בספר יצירה - נוסח הדפוס - פרק ב [ד] עשרים ושתים אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים וחוזר הגלגל פנים ואחור וזהו סימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע.
העונג הוא למעלה מכל המדרגות, בבחינה של אהבה גמורה ודבקות בד',
כפי שמביא בספר פרי צדיק מאמר קדושת שבת - מאמר ה:
ומהיראה יבוא לתוקף האהבה בתענוגים שהוא קדושת היום שכולו שבת שבו נאמר אז תתענג על ה' שהוא הדביקות הגמור באור העליון הנעלם מכל רעיון.
וכן מלמד בספר נועם אלימלך - פרשת בראשית :
וזה פירוש וגמילות חסדים מלשון ויגמל את יצחק בנו שאין צריך למדרגות חסדים כי אם מגיע לו על ידי אהבת האל יתברך אותו. ועל ידי זה הצדיק מקשר את עצמו למעלה למעלה בחיים הנצחיים אפילו כשהוא בעולם הזה הגיע לתענוג עולם העליון מחיים הנצחיים וזה פירוש הגמרא עולמך תראה בחייך פירוש שעל ידי זה שכל מעשיו ותנועותיו שעושה הכל בקדושה ובטהרה ודביקות ושמחה ובאהבה וביראה מזה יגיע לו תענוג עולם העליון בזה העולם.
אולם האדם לא דומה לשאר היצורים בכך שהחיבור שלו לבוראו, ותחושת החיים הנובעת מכך, נובעת מכך שהוא מתאמץ, ובחור בכך.
ולכן, התענוג כרוך בהשתדלות האנושית והמאמץ, אולי כמו התענוג שאדם שרוצה להגיע למטרתו, מתאמץ מאד וכשמצליח חש תענוג.[הפרשת דופמין]
התענוג העליון נובע מההתמודדות עם קשיי העולם הזה וההתגברות על כל הנפילות.
"לפום צערא אגרא"...
כדברי ר' צדוק בספר רסיסי לילה - אות יז :
וזה ענין ברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו' (שם עז ע"ב) דבריאת העולם היה על דרך זה להשיג מידת העונג וזה אי אפשר רק על ידי דברישא חשוכא כמו שנאמר (מיכה ז, ח) כי אשב בחושך דייקא אז ה' אור לי כמו שנאמר (תהלים יח, יד) ישת חושך סתרו שהקב"ה מסתתר תוך החושך וכפי תוקף החשכות וההעלם כן הוא תוקף האור הגנוז בו שיוכל להשיג על ידי זה החשכות כמו שנאמר (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' וגו' משם דייקא ואומר (ירמיה ל, ז) עת צרה וגו' וממנה יושע והכתוב אין קורא צרה לגוף לבד רק מה שבאמת מיצר גם בנפש מזה דייקא הוא הישועה לנפש.
לכן העולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא, החושך והעבודה שכאן, יוצרים את התענוג בעולם הזה, וגם בעולם הבא.
התענוג נובע מהיכולת להתמודד עם הנגע ולנצחו
כדברי הבעל שם טוב על התורה - פרשת בראשית:
אמנם יש תועלת, ויתרון לאור מן החושך (קהלת ב'), דהיינו מעלת יתרון האור לח) ניכר מצד החושך, וכן החכם ניכר מצד הטיפש, וניכר מעלת הצדיק מצד הרשע, והתענוג ניכר מכח הנגע והיסורין, ומעלת הדעת נודע מכח השכחה. צריך להבדיל ולהסיר חיצוניות, הקליפה והחושך, שהוא מחשבה זרה, להוציא מתוכה אור הקדושה שהיה גנוז בה, ואחר שעשה הבדלה, אז התענוג והיתרון הנמשך לאור מן החושך נעשה זה כסא לזה.
כאשר האדם מתחדש ויוצר בעצמו דברים חדשים, הוא חש תענוג. התענוג בא לידי ביטוי ביכולת לחדש ולהוליד דברים חדשים בעולם.
כפי שמלמד הבעש"ט בספר בעל שם טוב על התורה - פרשת נח:
זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת השם יתברך, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחניי, כמו בזווג כשהוא בתענוג ושמח.
התענוג הוא עצם החיים
כאשר האדם חווה את היותו חי באופן מלא הוא מתענג לגמרי, כי הוא קשור למקור החיים האין סופיים – לבורא!
קיים באדם צימאון תמידי לפגישה עם החיים האין סופיים, וצימאון זה יוצר את תחושת החיים בכל מצב בו האדם חווה התחדשות, ופגישה עם מציאות חדשה של חיים.
ומהי תחושת ההנאה בחיי היום יום?
עצם תחושת החיים היא ההנאה הגדולה ביותר.
אך, ההנאה נובעת מתחושת החיות שנובעת ממפגש עם גירוי חדש, אשר נותן תקוה להופעת חיים.
כאשר יש גירוי נוצר הבזק של חיים, המורגש כהנאה.
מה שמחייב התבוננות קצרה על מהות הרגש בחיינו!
הרגש במהותו הוא המפגש עם המציאות,
ולכן התענוג וההנאה תלויים ברגש, מי שאינו מרגיש, גם אם יחווה גירויים שונים הוא יישאר אדיש.
אורות הקודש חלק א
עמוד רנ- הרכבת השכל והרגש - עה
השכל הבריא המקורי בטבעו הוא מורכב בהרכבה מזגית, מיסודות השכל והרגש. השכל ההכרי שבו נותן לו את היסוד המזין, והרגש המפותך בקרבו נותן לו את היסוד המענג.
כאשר מרגישים דבר מה הנפש האנושית נפעלת מאד
כפי שמלמד הרב זצ"ל[1]:
"והנה ע"י הידיעה יקנה כוח ההתעוררות לכסוף אל הדרכים הטובים. אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה."
הרגש יוצר תחושת חיות, כדברי הנצי"ב[2]:
"והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה. ואם יקראה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשו רק בתאות אכילה וכדומה ה"ז נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי שהרי מאבד מה שהי' בכחו לחיות בטוב. כך העובד את ה' באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת. שהרי הוא משחית חיות שהיה בכחו. וזהו מאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים."
כוח החיים הפנימי, מופיע ברגש,
כדברי הרב זצ"ל[3]: מְקוֹר הָרֶגֶשׁ הִיא הַנְּטִיָּה שֶׁהִיא מְצֻמְצֶמֶת לְפִי הַתְּכוּנָה שֶׁל הַכְּלִי הַמְקַבֶּלֶת אֶת הַחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, כְּעֵין אוֹר הַפְּנִימִי."
יש לרגש כוח להרחיב את כל כוחות הנפש
כדברי הרב[4]:
"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים (ברכות נז:) הישרת הדרך של האדם היא בשני אופנים, ביחוד בימי הבחרות, כשכחות הגוף והנפש הנם בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד. הדרך הרגילה הוא, שכל רגשי היופי הם טובים ומרחיבים את הנפש.
ומי שהנהו צדיק תמים ומשתמש בהם בדרך ישרה ודאי שזהו דרך טובה ונעימה, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ועוד, שרגשי היופי מפתחים וגם מגדילים את הכוחות הנפשיים הטובים. דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם. וזהו, שהריח הטוב, שהנהו המושג הכללי של ההנאות היפות, ראוי רק לבעלי נפשות עדינות ובעלי הרגשות זכות."
הרגש כמחבר
מהו הרגש?
הרגש במובנו היסודי הוא בחינה של אסיפה, חיבור והתקבצות, תקשורת.
כפי שאומר דוד המלך[5]: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ."
כהסבר הא"ע[6]:
"ברגש - בחבורה אחת." ורש"י מסביר[7]: "בבית אלהים היינו מהלכים ברגש - ברוב עם." וכן[8]: "הרגישו - התחברו כמו נהלך ברגש למה רגשו גויים."
הרגש יוצר חיבור וקשר. וכן בתהילים[9]:
"לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק." מסביר בעל המצודות: "למה רגשו - ר"ל למה להם זאת להתקבץ ולדבר דברי ריק לא לעזר ולא להועיל."[10]
ואכן, מה שמקבץ בני אדם וקושר אותם יחד, זה הרגש.
הליכה באחדות וחיבור היא הליכה ברגש, כפי שאומר המבי"ט[11]:
"ולזה אפשר שכיון דוד באמרו (תהלים נ"ה) אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, הכוונה כי הדברים של קדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה הוא לסבת מעלת סוד נעלם שיש בהם בקדושת ה', על זה אין ראוי להזכיר רמז הקדושה כי אם בצבור ולא ביחיד. ולזה אמר מה שאני משתדל ללכת לבית אלהים ברגש, כלומר בקבוץ בני אדם."
מפרש הרמב"ם[12]:
"וי"א שהיה נכנס לבית המדרש יחידי ואמר לו בבית אלהים נהלך ברגש כתיב שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם לפי שנאמר ברוב עם הדרת מלך ורגש הוא לשון אסיפה כמו למה רגשו גוים וי"א רגש הוא לשון אימה ופחד."
הרגש כמחבר לסביבה
על מנת להיות בקשר עם הסביבה יש צורך בחושים.
לכן מכנה הרמב"ם את המערכת החושים, החלק המרגיש
כפי שמלמד הרמב"ם[13]:
"והחלק המרגיש, ממנו הכחות ההם המפורסמים אצל ההמון: הראות, השמע, הטעם, הריח והמשוש. והוא נמצא בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה כחות."
אומר האבן עזרא[14]:
"ידענו כי כח הנשמה בכל הגוף. ויש מקומות בגוף האדם שיש בהם מהחבלים היוצאים מן המוח שירגישו יותר מהאחרים כמו העינים והאזנים. כי העצמות גם הכבד לא ירגישו."
הכוונה לחושי הגוף, שיוצרים חיבור וקשר עם הסביבה.
הרגש מחבר וקושר. קושר את המחשבה למעשה, את הרצון והאידיאל לביצוע. קושר בין בני אדם, יוצר יחס משמעותי.
הרגש הוא היחס שנוצר לא רק בין האדם לזולתו, אלא גם בין האדם לבין העולם, יחס חיובי או שלילי, חיבה או דחיה.
קירוב ודחייה - כוחות הרגש
הכוחות הפועלים ברגש הם כוח הדחיה וכוח הקירוב – דין או חסד.
גם האהבה וגם השנאה הם רגשות שיוצרים קשר...
כאשר יש רגש מתעורר האדם, החלק המתעורר מתחיל לעבוד
רמב"ם פירוש המשניות - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק א
והחלק המתעורר הוא הכח, אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, בחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והרצון, הפחד והגבורה, האכזריות ורחמנות, אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים
הרצון להתקרב או להתרחק, מניעים את האדם
בספר הכוזרי - מאמר חמישי אות יב
כחות ההנעה הם כחות שאיפה ומינהם שנים האחד הוא כח מתנועע לבקש את הרצוי הוא הכח המתאוה והשני הוא הכח המניע לסלק את המאוס.
שמאל דוחה וימין מקרבת,
כדברי הגמרא[15]:
"תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו."
הכוח הראשון ברגש הוא החסד, בבחינת 'ימין מקרבת'. שורש זה של הרגש עלול להיפגע ולהפוך לרגש שלילי כאשר האדם נוטה אחרי תאוותיו, ובמקום להעניק ולהטיב הוא מעוניין לקבל ולנצל, זה מעבה ואוטם את הרגש, מה שגורם לו להיות עסוק בעצמו ולא באחרים.
יש דרגות בהרגשה, מהרגשת החושים הגשמית ועד הרגשת אור א"ס וחיבור לחיים הנצחיים!
כפי שמלמד הרב זצ"ל[16]:
"כי הלא זה חטאת סדום, להיות פונה רק לתאות גופם, ולא פנו ג"כ את ראשי יסודי המוסר המוטבעים באדם הישר "גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה" והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתם הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמתי.
תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידיים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה."
אדם אגואיסט ותאוותן מאבד את העדינות הרגשית שלו, ומערכת יחסיו עם הסביבה נפגעת.
הכוח השני של הרגש 'שמאל דוחה', עלול להיפגע ולהפוך לרגש שלילי, מכך שהאדם בעל ביקורת ועין רעה על המציאות, מה שנובע מכך שהוא רואה את עצמו כמושלם, [כביכול הוא אלוקים, ולכן לא יתכן מישהו מושלם נוסף...
קשה לו להכיר ביתרונות או בדברים חיוביים הקיימים במציאות והוא חש שהם מערערים על מעמדו כאדם מושלם.
כדברי הרב זצ"ל[17]:
"וזהו כלל מוחלט שמי שאינו מוצא לנפשו שום חסרון תרע עינו בזולתו, ודרכי חביריו תמיד יהיו בעיניו לאינם ישרים, ומזה יבא לידי כל הפחיתות של קנאה ועמה הגאוה הפחותה והחפץ של התגדלות בלא גבול. וכל אלה יפתחו את כשרון של עין רעה הנמצאת בטבע האדם, שפועלת לרעה על זולתו. אמנם בהכרת פחיתות עצמו ינצל מכל אלה, ויהי' קרוב לענוה וסבלנות ואהבת השלום והאמת." [כפי שראינו בפרק על הביקורתיות].
טיבו של הרגש הבריא
רגש הנובע מהרוח או מהנשמה, רגש שנובע מרצון לקשר, ועוד יותר מרצון להטיב.
הרגש הבריא נובע מיכולת להטיב בגבולות נכונים, מה שיוצר את התקשורת והאחדות הנכונה עם הזולת.
ומה הקשר בין הרגש לשכל?
הרגש הוא המדרגה התחתונה שבשכל ובדעת.
כפי שמלמד הרב[18]:
"הרגש כלול הוא בשכל, והוא המדרגה התחתונה שבו, כשהוא יוצא לפעול פעולות מעשיות, אז הוא קובע לו את תחומו הרגשי בפני עצמו."
הרגש הוא בקצה הדעת, בבחינת דעת וחיבור מעשי, כדברי הרב זצ"ל[19]:
"עיקר הלב הוא הרגש או הדעת המעשי."
הדעת במהותה היא ידיעה מחברת, קשר מיוחד לדבר מה:
העמק דבר על בראשית פרק ד פסוק א
הלשון ידע תא חוה אשתו בשביל שהיא אשתו ולא בשביל שהיא נקבה ממין אדם כמו שהשור בועל את הפרה בשביל שהיא מינו אלא אדע את זו הנקבה דוקא בשביל זה שהיא מיוחדת לו לבדו
שפתי כהן על במדבר פרק י פסוק לא
כי על כן ידעת חנותנו במדבר. תחבב עליהם חנייתם במדבר, וידעת הוא מלשון חיבה כמו וידע אלהים (שמות ב', כ"ה), ואם אתה תלך, כולם ילכו ויפרדו, ובחיבורך אלינו יתחברו ופירוש ידעת חיברת, כמו והאדם ידע את חוה (בראשית ד', א]
בראשית פרק ד
(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ...
הידעה, השכל, מברר את המטרה ומתוך כך ראוי שיתעוררו רגשותיו ומעשיו של האדם,
כפי שמלמד הרב זצ"ל[20]:
"שלמות האדם תלויה במה שתהיה לו מטרה כוללת לכל רצונותיו ופעולותיו בחיים. ע"פ תעודה נכבדת זו בבירורה השכלי ילכו כל רגשי לבבו ושאיפותיו ויסדר כל מעשיו לתכליתם. לעומת זה כאשר יאבד דרך ותתבטל מדעתו המטרה הכוללת, אז ההרגשות הנפשיות, תחת היותן פועלות לטוב תכליתן, עולות הן בתהו ופועלות רק לפי ההתעוררות החמרית, בלא תעודה תכליתית כי אם נעימות החוש והשעה. וכאשר נפש האדם תבחל להיות כאניה מטורפת, בלא שום כוון מטרה, ימצא לו בדמיונו מטרה כוזבת, המביאה אותו לאבדון, שהיא פונה לא לתכלית שלמותו ורוממותו כי אם להשפלתו ורדתו מרום ערכו, אחרי שעזב את כוון תכליתו העליון והתרחק ממנו."
רק השכל עם הרגש, יוצרים הנעה נכונה ויכולת התמדה.
כאשר אדם פועל רק מהבנה שכלית ללא המשכתה לרגש, התמדתו תהיה חלשה יותר מאשר אם יפעל בכל טבעו, כולל הרגש,
כדברי הרב זצ"ל[21]:
"והנה עיקר ההבדל בין מי שפעל על טבעו ולבבו את פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל הדרך הטוב, אף שהוא כופה לזה את מהלך טבעו, הוא ההתמדה.
כי מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל הוא בטוח שלא ישתנה מצדקתו, "ורגלי חסידיו ישמור." אבל כל זמן שהטבע הנפשי עומד בפראותו, גם אם לשעה יתרומם לנשגבות, בעבור שעת הכושר יפול ממעלתו. על כן אמר, שיסוד ההפעלה על הטבע הנפשי בעבודת התפלה מוכח ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה לישר טבעם לאור השכל, ומזה תבא ההתמדה בארח צדיקים, עוד יהללוך סלה, בלא הפסק."
יש חשיבות רבה לשכל בחיזוק כוחו של הרגש.
השכל מחיה ומחזק את הרגש
כאשר האדם מבין, רגשותיו מתחזקים, המחשבות משפיעות על הרגשות בצורה חזקה.
כפי שמלמד הרב זצ"ל[22]:
"חיבור השכל עם הרגש, שהוא דבר מיוחד לישראל... והשכל מחיה ומאיר את הרגש ונותן לו קיום והעמדה נצחית. העבודה בכללה, עבודת ד' המעשית היא בנוייה ע"פ אותם הכחות האנושיים שעל ידם הוא מקבל את האור האלהי בנפשו. ע"כ הרבה דברים מעבודה פונים אל הרגש כמו שיסוד התפילה בנוי על הרגש, ע"כ בכלל נקרא ביהמ"ק בית תפילה.
אבל לא תחשוב שהרגש לבדו הוא הפועל, לא, כ"א הרגש עצמו הוא מונהג ע"פ העומק השכלי שמחייב כך שיהיה הרגש פונה למטרתו באלו הדרכים. ע"כ היתה ההשלמה הדרושה לקדושת ביהמ"ק ע"י הכנסת הארון, ארון הברית, ששם יסוד התורה שהיא האורה השכלית לכל העולם כולו, שיהיה נכנס בבית קודש הקדשים, מקום מרכז קדושת העבודה שהיא יסוד השלמת הרגש בתכלית רוממותו."
הגוף בטבעו חפץ לנוח בבחינת יסוד העפר, ללא רצון להתנועע
החושים יוצרים התעוררות, יחד עם הידיעה הנובעת מהם.
ספר החינוך - מצוה שפד - "לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון".
הרגש מתיישן ונעשה אדיש אם לא יקבל התחדשות מהשכל
כדברי הרב זצ"ל[23]:
"כל מחשבה אידיאלית, הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש. השכל הוא מועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל, ההולך ונמשך, חורז את החוט של החיים. הרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי, להסבירו לכח החיים הפועל.
ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן, ולא יוסיף תת את כחו. אבל זיק התמצית השכלית שבו, אם אך הוא איתן וטהור, לא ייעף ולא יזדקן. האמת קימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיות ענפים חדשים ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש מלא כח עלומים, אשר ימלא את המקום של הרגש אשר נפל מזקנה."
העולם הזה נברא כדי שיהיה תהליך, תהיה השתלמות ותנועה, כדי שיהיה רגש.
השכל הוא הכרחי וחשוב ביותר וכן המעשה, אך ניתן היה לברוא את כולנו חכמים ועושים, כמו המלאכים. מה שחסר להם זה הרגש. החיבור שנובע מתנועה פנימית הקשורה לרצון ולשכל ולמעשה האנושי.
קשר הרגש והשכל בא לידי ביטוי בקטרוג הלבנה ומיעוטה.
כהסבר הרב[24]:
"קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש. השכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם. אם ערכם היה מכל צד שקול, היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים, גדולה. אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. הרגש קובל, אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים, מה שאין כן ברגש.
עצה אחת יש על זה, לכי ומעטי את עצמך. הוי ראש לשועלים. בחיי המעשה, החברה והנימוס, מלכי בכיפה, אבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל.
אבל הקובלנא גדולה היא מאד, יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו. הכח השכלי שברגש נמצא הוא בעושר ההתפרטות, מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה. אבל בכל זאת לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו. השכל ושרשו העליון מתעכב גם כן ממהלכו ונעכר מזכותו, על ידי הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל."
השפעת הרגש על האדם, מהירה יותר מהשפעת השכל,
כדברי הרב[25]:
"הרגש הוא יותר מהיר מן השכל. ברגש, האמרה, אלהים, מלאה היא תנובה וישות גם טרם אשר נפתר אף מעט מכל המון החידות הכמוסות בה. מה שאין כן בשכל. השכל צריך עיבוד, בלא לימוד ועיון מאומה לא ימצא. אם יתחלף הרגש בשכל, ויאבה להשתמש בשכל מבלי עבודה רוחנית, כי אם ליהנות מן המוכן, כשם שאפשר הדבר ברגש, מהרה יחשך לו עולמו, וסירים סבוכים יתגדלו בחלקתו הרוחנית, אשר בכל עת יסתבך בהם, להרבות המכשלה על דרכו הרוחני. ועת ומשפט ידע לב חכם להכנס בהיכל הרגש במילואו, להתענג מעדניו ולעבור על חלקת השכל לעבד עבודתה. אז תבא דעת אלהים בלבבו, בצורתה היותר רצויה."
האדם צריך להתחנך לאחד שכל עם רגש, ומעשים שמחזקים את הרגשה הנכונה, כפי שלמדנו על השפעת המעשה על הרגשות. ורק כך הוא שמח וחי היטב.
כהדרכת הרב זצ"ל[26]:
"ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים יחד לטובה. ע"כ לא תועיל כל השכלה ציורית להשלים את הנפש כראוי, אם לא יחובר עמה המון מעשים טובים להשלמת הרגש ופיתוחו. וכפי הרחבת ההסתעפות המוסרית שבנפש גדולה, שכפי גדולתה כן עצמו רגשותיה, צריך לפי ערכה ריבוי מעשים המיישבים את כל המרחב של הרגשות הנעלים לפי רוב פרטיהם."
המעשה יכול לחולל רגש, בבחינת[27]: "האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע."
שורש ההרגש
כאמור שורש הרגש הוא בכך שחסר משהו, אם הכול מושלם אין שום תנועה וצורך, העולם נברא חסר והמטרה להשלימו,
הלבנה [המבטאת את הרגש] תמיד חווה חסרון והשלמה,
כדברי ר' צדוק[28]:
"האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו. והוא מה שיסד השם יתברך בבריאה ענין מיעוט הירח דידוע שמש וירח הם רומזים לקוב"ה ושכינתי' דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה שמש ומגן ה' ויש בה מילוי וחסרון בכל חודש והם י"ב חדש בשנה נגד י"ב שבטים כידוע מרז"ל (מדברי תורה ויחי טו). היינו דבכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר ולפיכך הם י"ב מיני מילוים וי"ב מיני חסרונות ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה כענין בראתי יצר רע שהשם יתברך ברא החסרון ומילויו. וזה ענין הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח (שבועות ט.) כי שורש החסרון שבכל שבט הוא בתולדה מהשם יתברך שברא האדם בעל חסרון שצריך השלמה וזהו שורש ישראל שמונין ללבנה שהם בעל חסרון ומקויים השלמתן מהשם יתברך. אבל או"ה מונין לחמה שאין להם שום חסרון לפי שאין להם שום השלמה נדמה להם שאין חסרים כלום עד שאומרים אעלה על במתי עב אדמה וגו' לדמות לחמה וזה כל חשק או"ה שיהיה להם כל מאויים שלא יצטרכו לדבר אפי' להשם יתברך אבל חשק בנ"י הוא שיצטרכו להשם יתברך והוא יהיה המשלימם ואין חפצים כלל שלימות בלא השם יתברך וזה ענין ירח שכל אורה מהחמה ויש בה חסרון ומילוי בהשגת אורה על הארץ כי כשסמוכה לחמה פניה המאירים למעלה ואין נרגש על הארץ אף על פי שאמת יש לה אור. וכן חסרון שבשורש ישראל היינו בנגלה בהיותם בגוף נראה כחסרון אבל באמת אין חסרון כלל."
לאור הדיווחים מהסביבה לאדם פנימה, מתעוררות בתוכו רגשות,
כדברי הרב זצ"ל[29]:
"הצינורות שהכין השם יתברך, שיופיע טובו בעולם ובתוך חדרי כל נשמה, הם שני מינים: חיצונים ופנימיים. הפנימיים המה ההרגשות הנפשיות, שבהתעוררותן בטהרתן הנה תובעות מאתנו להיות קרובים אל נועם ד' ומשתוקקים אל זיו אורו.
ולא תוכל הנשמה למצוא לה מרגע פנימי כי אם בהרגישה בקרבה את יניקת זיו קרבת ד'. והחיצוניים המה כל ההכרות הבאות מתוך מפלאות הבריאה, שבכל מקום אשר נשא עינינו, ונבחין בהבחנה שכלית, נכיר מיד את יד החכמה, הגבורה, החסד, והתפארת העליונה, המלאה כל. הפנימיים באים אל קרבנו בתוכיות נפשנו פנימה, כדבר הנטעם, בהנאת גרונו והנאת מעיו. והחיצוניים המה מופעים ע"י כל תכנית ההבטה שלנו בכל מקום אשר נשקיף על העולמים שמחוץ לנו. והם הם הדברים שהם מושקפים אלינו בראיה. אלה שני הזרמים, הבאים מתוך ההופעות החיצוניות והפנימיות, מורים לנו, כי גם מצד העניינים החיים בפנימיותנו, ובין מצד העניינים הסובבים לנו, הננו צריכים למחסה ומסתור תדירי, מפני רוחות סוערות ומשקלים סותרים זה את זה אשר רק בתתנו כל כוח גבורתנו ועצמת החיים שלנו להיות קשורים בחסיון העליון של צור העולמים, יוצר נפשנו בקרבנו, רק אז נמצא את האושר, את מקור המנוחה והבטחה."
אם כן, קיים בנו צימאון להתרגש, להרגיש, להיות חיים, חווית ההנאה.
כאשר האדם חש שאינו חי, אינו ממלא את ייעודו ואינו נותן ביטוי לעצמיותו, אינו עושה את הטוב שבא לעשות בעולם, כועס ודואג, חסר שלווה, ומשועמם, אז הוא מחפש תחליפי חיים!
ההנאה בבסיסה היא היענות לצורך לחוות גירוי, על מנת לחוש חי.
גירוי יכול להיות ברמת הגוף הרגש או הדמיון והשכל.
הקשר לדברים יוצר את החוויה את החיבור וההרגשה, מה שיכול להוליד את תחושת העונג
גירוי זה יוצר תחושת חיים רגעית, במספקת לנהנה חיות חסרה. כאשר האדם מרגיש חסר חיים מתגבר מאד הצורך בחוויה ובהנאה.
האם ההנאה היא מטרה או תוצאה?
ההנאה במהותה היא תוצאת הרגשת החיים.
אולם כאשר האדם אינו חווה חיים, הוא מציב לעצמו את ההנאה כמטרה על מנת להרגיש חי.
ואז עלול להיות מזיק לעצמו בשלב ראשון ולאחרים בשלב שני,
כי הנפש הבהמית משתלטת על חייו...
יש להזהר מהפיכת ההתרגשות וחיפוש עצם החוויה למטרה!
כאשר ההנאה מופיעה כתוצאה מכך שהאדם חי נכון, היא חיובית ומגלה תענוג.
אולם כאשר ההנאה הופכת להיות המטרה! היא גוררת את האדם למדרגות נמוכות מאד.
הרב חרל"פ במכתביו לבנו[מכתבי מרום מכתב י] :
לא ההנאה היא התכלית כי הרי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים[קה"ר א לד] אלא ההכשר להנאה היא התכלית"...ההכשר להנאה הוא בכך שהאדם שואף לתכלית הנכונה... רק כאשר יש מטרה עצמית,אזי ההנאה ששייכת כתוצאה היא בעלת ערך.
ההנאה שייכת לתהליך עצמו ולא להגעה. כאשר מגיעים ההנאה מסתיימת... ולכן כל זמן שהאדם מתקדם ומתחדש הוא נהנה... הוא מרגיש חי.
ההליכה וההתקדמות, התשוקה הבלתי פוסקת היא עיקר חיי האדם...
כפי שכותב הרב חרל"פ לבנו[מכתבי מרום מכתב יג]:
שעיקר המגמה של הבריאה כולה היא התשוקה והגעגועים,שהכל יקוו לאור.ובכן היסוד הוא התשוקה,והוא עצמו גם הנצחון היותר מזהיר,וממילא צריכים להיות מרוצים מאד ובעיקר מהתשוקות,ואם דואגים רק על הסוף,מה שהעולם קוראים:נצחון,אין זה אמת,וכו'."
כאשר האדם מציב את ההנאה כמטרה, הדמיון מתחיל לעבוד ולהציג בפניו את מעלתה ההנאה...ולבסוף זה לא משהו מדהים, ושוב הוא יוצא לדרך בהשראת הדמיון...
כשמשיגים אותה רואים שזה לא כצעקתה ומיד משתוקקים ליותר...ההנאה שייכת לדמיון, ולתשוקה דמיונית...
כדברי בית הלוי [ר' חיים סולובצ'יק]על בראשית פרק ב פסוק ב :
דהנה כל תשוקת וחמדת עוה"ז כשיתבונן האדם בהם המה רק בחינת דמיון כוזב לחוד. דהרי רואים בחוש דבכל דבר של עוה"ז ההשתוקקות לזה הוא מרובה יותר ויותר מעצם התענוג שיש באותו דבר, ובשעה שחומד להדבר נדמה להאדם כאלו הוא דבר טוב ותענוג גדול מה שבאמת אינו כן, שכן הזולל וסובא שלהוט אחר השתיה ואכילה רק בדמיונו הוא טוב מופלג, וההנאה בעת בליעתו של המאכל והמשקה היא מעוטה ממש אינה נרגשת כלל. וכן רדיפת הממון, התשוקה להממון הוא הרבה יותר מהתועלת שנמצא בהממון רק כי בעת רדפו אחריו נדמה לו בדמיונו אשר אם ישיגו יגיעו לו טובה מרובה וכשישיגו יראה שאין בו תועלת, ומ"מ אין האדם חוזר בו ויש לו מנה מבקש מאתים כי יטעה שוב בדמיונו כי רק במאתים יגיע לו הטובה אשר בדמיונו וכן הולך כזה לעולם, וכאשר רואין בחוש כי האדם בעת רודפו אחר הרווחת ממון לא יעצרנו השלג והקור הגם כי זה מזיק לבריאותו רק שידמה שירויח רו"כ אחד, ולפזר לרופאים יפזר כמה כדי להטיב בריאותו מעט, והסיבה לזה כי זה הממון שאין לו ועדיין רודף אחריו תשוקתו גדולה וחביב לו מבריאותו ורק זה הממון שכבר יש בידו מכיר היטב כי בריאת הגוף טוב ממנו. ונמצא כי כל הרודף אחר עוה"ז רודף להשיג דבר שאינו בנמצא כלל אחרי כי באמת אין באותו דבר ההנאה שהוא משתוקק לו. ועכ"פ כל דברי העוה"ז והנאותיו הם קטני הערך מאד רק הדמיון והתשוקה מגדיל אותם
כאשר יש תהליך של צמיחה והתקדמות ההנאה אינה נדרשת כתכלית אלא מופיעה כתוצאה.
מי שהופך את ההנאה למטרה עלול להיות נבל ברשות התורה.
כדברי רמב"ן על ויקרא פרק יט פסוק ב:
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:
כל המותרות אסורות... כי זה מלמד שהאדם עושה בשביל ההנאה ולא בשביל התכלית הנכונה, כבריאות ועשיית רצון ד'... להשתדל להיות בריאים...זה מחזק את ההתגברות על המותרות.
כך אומר השל"ה הקדוש - בעשרה מאמרות - המאמר השביעי (יג) :
ואני באתי לבאר הענין יותר בארוכה, הנה בודאי כל המותרות, אף שהוא מן המותר, הוא אסור, כגון אכילה או ביאה יתירה או דיבור יתר וכיוצא בו. ומה שלא הזהירה התורה על זה בפרטיות כמו שאר אזהרות, כי בלתי אפשרי להודיע הכל, כי כל אדם משתנה לאלף אלפי אלפים השתנות, אם כן כל אדם היה צריך לתורה בפני עצמו, וגם אדם אחד בכל עת ובכל שעה ישתנה. למשל לענין אכילה, לזה נקרא מותר כשאוכל יותר מחצי לטרא, ולזה מצד טבעו אינו מותר רק כשיאכל יותר מלטרא, ולפעמים באדם עצמו משתנה הכל לפי הזמן והעת והשעה. ואילו היו כל טבע בני אדם שוין וכל העתות שוות, היה התורה כותבת באזהרה כזה השיעור תאכל ולא יותר, אבל מאחר שיש השתנות, הוצרכה התורה להודיע דרך כלל אני מצוה לך להיות קדוש ופרוש בכל מה שתתבונן בך שהוא מותרות לפי העת והשעה תפרוש ממנו. על ענין זה אמרו רבותינו ז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך, אף על פי שהוא מן המותר, כשתרגיש שהוא מותריי קדש עצמך. והנה השומע סבר העושה כן הוא פרוש, כלומר עושה יותר ממה שמחויב לעשות, ובאמת אינו אלא חיוב. ולא כתבה התורה בחיוב, לפי שאי אפשר לכתוב מאחר שאין דעות בני אדם וטבעם שוה כדפירשתי. וכן בענין אשר יעשה האדם כתבה התורה חזק ואמץ, כי הזריזות אינן שוה בכל ולא בכל פעם, והמשכיל יבין:
המותרות הן סוג של גירוי מיותר
על מנת שהאדם לא יהפוך את ההנאות הגשמיות למטרות, תוקנו ברכות הנהנין, אשר מזכירות לאדם כי התכלית היא המפגש עם הבורא, עם שורש החיים שלנו... ורק אז יש מקום לאכול ולשתות ולראות וכדו'.
לכן מברכין ברכות הנהנין... כי ההנאה עוזרת לתכלית האלוקית
כדברי הרמח"ל בדרך ה' - חלק ד פרק ט - בברכות , ענין ברכות הנהנין. ב.
והנה על פי דרך זה הוסדו ענין הברכות שתיקנו ז"ל על כל עניני העולם, והעולם והנאותיו. ושרש לכלם, ברכת המזון שנצטוינו בה בתורה. וענין זה הוא, כי הנה כבר ביארנו שכל הענינים הנמצאים וחקוקים בטבע, הנה הם כלם פרטים מכוונים אל תכלית הכללי, שהוא הגיע המציאות כלו אל השלימות. וחלקם בדבר הזה, כפי המדריגה אשר הם בה באמתת מציאותם. ואולם האדם הנמשך אחר חוקות טבעו ופועל הפעולות כפי מה שהוחק לו, יש לו להתכוין תמיד לעבודת בוראו, ולמה שיוצא מן הפעולות ההם תועלת ועזר אל השגת התכלית הזה, יהיה באיזה הדרך שיהיה, כפי מה שסודרו הדברים באמת. פירוש - כי כבר יהיו ענינים משמשים לדבר הזה מיד, ודברים ישמשו למשמשים אחרים, עד שאחר גלגול גדול של ענינים רבים נמשכים זה אחר זה יגיעו אליו. ואולם יהיו הדברים באיזה מדריגה שיהיו, הנה ראוי שלא ינטלו אלא לכונה זו, למה שמגיע מהם אפילו אחר עשר מדריגות, עזר אל השגת התכלית, ולא לכונה אחרת דהיינו כוונת התאוות והנטיה החומרית אל המותרות. וישמרו כלם בגבולים שחקקה להם התורה האלקית, ואז יהיו כלם באמת עוזרים לדבר הזה, ויחשבו כלם תנאי עבודה.
כדברי הכוזרי - מאמר שלישי (יג)
אמר החבר: ומה שמרבה נעימות בחיי החסיד ומחזקה ומוסיף הנאה על הנאתו הוא חובת הברכות שהוא חיב לברך על כל מה שהוא מוצא בעולם ועל כל המוצא אותו בעולם: (יד) אמר הכוזרי: היתכן הדבר והרי הברכות טרחה נוספת הן: (טו) אמר החבר: האין האדם השלם ראוי לכך שיאמר עליו כי הוא מרגיש בהנאה שבמאכלו ובמשתהו יותר מן הילד או מן הבהמה כשם שלבהמה ראוי ליחס את ההנאה יותר מאשר לצמח אם כי הצמח מקבל מזון בכל עת:
כפי שכבר ראינו, שורש היצר בתשוקה בלתי פוסקת, תשוקה לבורא... וחלילה שתופנה להבלים, ותהפוך לתשוקה לכלים במקום תשוקה לתוכן החיים...
כדברי המלבי"ם בפירושו לתהילים לט ז:
ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א יתהלך איש - שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, אך הבל יהמיון - רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם - כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:
ההנאה הגשמית, נובעת מכניעה למצב הבסיסי באישיות – לנפש הבהמית!
כאשר האדם אינו נותן ביטוי לרוח ולנשמה, הוא משוכנע שתכלית חייו, זה הנפש. פשוט להיות קיים![שזה נכון ברמה הנשמתית...בבחינת פשוט לחיות] אולם הקיום הנפשי הוא רק כלי קיבול, ולכן כל הזמן יש חוסר סיפוק מתמשך. אין אור ואין חיים שנכנסים לכלים.
ההנאה היא נקודת הקשר, שהיא המצב החיצוני של האדם, בבחינת לבוש ונפש.
ויש לנסות להכניס לתוך הנפש את הרוח והנשמה.
כפי שמובא בספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות שאלה הלכה א :
כִּי הַהֲנָאָה הִוא בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְאָז כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָאָה מֵהַדָּבָר הוּא צָרִיךְ לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ בְּחִינַת תּוֹרָה בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן כְּפִי הַהֲנָאָה שֶׁמְּקַבֵּל מֵהַדָּבָר, כְּמוֹ כֵן חָל עָלָיו הַחִיּוּב לְהַעֲלוֹת הַנְּפָשׁוֹת וְהָרְצוֹנוֹת הַמְלֻבָּשִׁין בְּהַהֲנָאוֹת וּלְבָרְרָם וּלְהַעֲלוֹתָם לַה' יִתְבָּרַךְ לְבַד.
כאשר האדם נהנה באופן נכון בעולם הזה, הוא נפגש עם הבחינה הפנימית של ההנאה, עם עצם החיים, משורש קיומו. שורש ההנאה בתענוג העליון, במוחין...
כפי שמביא בהרחבה בלשם שבו ואחלמה - ספר הדע"ה חלק ב - דרוש ד ענף יא סימן ד :
אמנם עכ"ז הנה אכתוב כאן איזה הסבר להבין קצת איכות התענוגים ... הנה אנו רואין כי כל הטעמים וכל התענוגים שבהעולם הזה הרי הם כולם מלובשים בגשם עב ובחומר עכור ... כל הרגש ההנאה והתועלת מהם לנפש וחיות האדם רק ע"י לבוש החומר והגוף שלו ומרגיש הנפש את ההנאה והתועלת דרך לבוש הגוף והחומר של האדם. והרי נמצא כי כל ההנאה הבאה להאדם הוא בא לו דרך שני לבושים אחד דרך לבוש חומר המאכל שהוא המשפיע והשני דרך לבוש חומר האדם שהוא המקבל. ...ועד"ז שאר כל ההנאות כולם הנה יש לכל הנאה והנאה חוש מיוחד ואבר מיוחד ושאר האברים והחושים אשר זולתם הנה אדרבה הוא שהם מפסיקים לזה. והנה כאשר נעריך את כל ההנאות כולם בלתי לבושים כלל רק מעצם המשפיע לעצם המקבל וכן בלתי הפסקות ומקומות מיוחדים אלא שכל הנפש והחיות מקומת האדם כולו ירגיש ויהנה מעיקר תמצית הטעם והמתיקות כמו שהיא בעצם בלתי לבוש והיינו כאשר יופשטו כולם מחומריותם הן המשפיע והן המקבל הרי יש לנו בזה הבנה קצת אופן עילוי ההרגש וההנאה עד כמה שיגדל הן בכמותה והן באיכותה לאין שיעור וחקר:
ודע והבן כי כל הטעמים והתענוגים וכל ההרגש וההנאה אשר מהם הנה הם כולם נמשכים ובאים מבחי' המוחין אשר הן בהמשפיע והן בהמקבל כי ישנם בכל המציאויות כולם בחי' מוחין [ע' פרקי הצלם רפ"ב כי אין דבר שאין בו נר"נ ח"י וכו'] והמוחין הם מתפשטין בכל הגוף כנודע והוא השמנונית והטעם שבכל מאכל והכח והתועלת של כל דבר וכן מזה הוא כל ההרגש וההנאה. ... ואור החיות הנה הוא נמשך ובא מהתפשטות הארה וכח דאור הקדושה המתפשט ומשתלשל מהמלכות דאצילות בהעולמות בי"ע ובכל מציאותם בכלל ובפרט לכל אחד ואחד לפי ערכו הראוי לו והוא מה שכתוב ואתה מחיה את כולם. ... ומזה נוכל להבין קצת ענין כל התענוגים מהיעודים הנ"ל אשר לעתיד. וסוד מאמרם ז"ל ברכות י"ז א' בשכרן של צדיקים. ונהנים מזיו השכינה. כי הוא עונג כל העינוגים וסוף כל ההנאות אשר מעולם ועד עולם. והבן כ"ז.
יש חובה להתענג על ד',על המפגש עם מקור חיינו, ולכן יש חשיבות להנות נכון בעולם!
מתוך ששורש ההנאה עליון מאד,
מובן מה שמובא בירושלמי מסכת קדושין דף מח/ב :
רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא:
שפתי כהן על ויקרא פרק יט פסוק טו :
שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פרק ג' הלכה א'), ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ואמר בירושלמי דפרק עשרה יוחסין (קידושין פרק ד' הלכה י"ב) יאכלו ענוים וישבעו, אמר רבי חזקיה עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל רבי אלעזר חשש לההיא שמעתתא ומצמית ליה פריטי (פירוש מצמצם מאכילתו ומותיר פרוטות, שהיה עני, שזה רבי אלעזר הוא רבי אלעזר בן פדת) ואכיל בהון כל מלה חדתא בשתא, פירוש פעם בשנה לא לתענוג אלא שלא לענות נפשו, כי לזה ברא הקב"ה הפירות לשבח הקב"ה עליהם ולברך עליהם תחילה וסוף, שנאמר יהיה כל פריו קודש הילולים לה', שני הילולים תחילה וסוף. ולא תהדר פני גדול, זה יצר הרע שהוא בא לאדם מיום שיצא מבטן אמו שנאמר (בראשית ד', ז') לפתח חטאת רובץ אם כן הוא גדול, בשנים יותר מיצר הטוב, לא תהדרהו בפני יצר הטוב ותשמע לו לבדו, אלא בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתך שהם יצר הטוב ויצר הרע תשפוט ביניהם בצדק, ואחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך וכן הוא אומר (ישעיה מ"ה, י"ח) לא תוהו בראה לשבת יצרה:
כאשר האדם פועל נכון על פי שורש נשמתו, ומטיב בעולם מתוך קשר רוחני נכון לסביבה, אזי כוחות נפשו מקבלים חיות עצומה, וההנאה הזו גורמת לו לרצות ולהמשיך לנצח לעשות את המעשה הנכון...
כדברי הגר"א - משלי פרק א פסוק כג :
שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום והוא המסייע אותו לעשות דברים עוד כאלה וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם ומזה יש לו נחת רוח הן בדבר מצוה או בדבר עבירה וזהו עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה וכל דבר עבירה שהיא גדולה גם הרוח הבא ממנה היא גדולה ומתאוה יותר לעבירה עוד וכן בדבר מצוה גדולה בא רוח ממקום קדוש מאוד ומתאוה מאוד למצוה ונהנה מאוד מחמת זה ממצות וידוע שמצוה הגדולה מכל המצות היא לימוד התורה ולהיפוך דברים בטלים ולצנות שזהו היפוך התורה ולכן יש הנאה מדברים בטלים ולצנות יותר מכל העבירות אף שאין בזה עוה"ז אך מחמת שהרוח הטומאה גדולה עד מאד והיא כמעיין הנובע היפך התורה שהיא כמעיין הנובע לזה אומר הלא אין בזה עוה"ז כלל רק ההנאה הוא מחמת שהוא היפוך התורה והיא עבירה גדולה והרוח נובע הנה אביעה לכם רוחי ואז יהיה לכם על ידי רוה"ק ההנאה גדולה כמעיין הנובע ובודאי יהיה הנאה יותר גדולה מזה כי התורה כנגד כולם והנאת רוה"ק גדולה מרוח הטומאה מפני שזהו הנאה אמיתית.
וכן בשם משמואל פרשת שמות - שנת תרע"ג :
לעשות את השבת לדורותם. עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מרש"י סנהדרין (נ"ח. ד"ה ודבק) דאם נהנה מדבר נדבק בו ואם אינו נהנה אינו נדבק בו. וע"כ מצות שבת היא לעשות, היינו שיהי' נהנה משמירת שבת, ובזה תהי' לו דביקות לשבת ונשאר ממנו לדורות. וממוצא הדברים הוא לימוד לכל איש שלעומת שהוא נהנה מלימוד התורה ומתפילה ומעשיית המצוות, לעומת זה נעשה דבוק בהן ונשאר ממנו להבא, ואם לאו לעומת שבא כן ילך:
ויש חשיבות להנות מקיום המצוות ומעשיית רצון ד',
כפי שכתב הכתב סופר על אסתר פרק ט פסוק כז :
והנה במס' נדרים [פא.] אמר ר' יודא אמר רב מאי דכתיב על מה אבדה הארץ וכו', דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שאמר הקב"ה שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי, משום שלא ברכו בתורה תחלה. ופי' שם הר"ן ז"ל כי ברכת המצות היא ההנאה ושמחה בדבר ה' כמו ברכת הנהנין, וכיון שלמדו תורת ה' על כרחם ולא מאהבה ורצון לא ברכו בתורה ע"כ. וכל רואה ישתומם שלא ידע איש מהם על מה אבדה הארץ, והרי חטאו בנפשותם כל החטאים המפורסמים בישעי' ובירמיה ובדחז"ל בכמה מקומות, כמו ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים:
אם כן לא להתכוון להנאה עצמה כמטרת המעשה, אלא לטוב שנובע ממנו, מההטבה לזולת, או מבניית כלים שמאפשרים לעבוד את ד', וכדו'.
מסילת ישרים פרק טז - בביאור מדת הטהרה :
לב טהור ברא לי אלקים. וענינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאוה. וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו, שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה
ומה פירוש מצוות לאו להנות ניתנו,[עירובין לא] ?
אלא שיש הנאה כתוצאה ולא כמטרה... מסופר על רבי יהודה הנשיא [ברכות נז:] שלא פסק מעל שלחנו לא צנון וחזרת,אך אמר שלא נהנה מהעולם הזה בעשר אצבעותיו... אבל הכונה שהיה אוכל כל ימיו לשם שמים...
המצוות הן עצם החיים הנכונים ולא על מנת לייצר גירויים! הן הסדר הנכון של הנבראים, של ישראל, והתוצאה היא שזה טוב לנו ונעים לנו!
בתפארת ישראל - פרק ו
אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב (דברים ו') ויצונו ה' אלהינו לעשות החקים האלה לטוב לנו, אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו שאין זה כך, רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו. ומה שאמר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם וכו' פירוש כי בשביל שיש להם הרבה גזירות בשביל כך יש הרבה זכות. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות והוא עיקר שורש גדול בגמרא עליו נבנו כמה הלכות שאמרו במקומות הרבה מצות התורה לאו ליהנות נתנו אלא בשביל גזירות
אנו מנסים לחינות נכון למרות שלא תמיד זה גורם לנו הנאה! אבל אם נסגל לעצמנו מחשבה נכונה ומעשה נכון, נרגיש נכון-הנאה!
כך מסביר הכתב סופר.
כדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ג'.
כתב סופר על ויקרא פרק יט פסוק ב : בכל דרכיך דעהו וכו' שאוכל ושותה וישן הכל לשם שמים, זה כל ימיו עומד לפני ה'.
המצוות הן עצם החיים הנכונים כפי שגזר הבורא, ולא על מנת להנות מהן,
כדברי המהר"ל בנצח ישראל - פרק יא :
נתינת התורה הוא לעול על ישראל, וכמאמרם ז"ל (עירובין לא.) 'מצות לאו להנות נתנו'. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים", לא יסתור יסוד זה, כמו שבארנו לשם באריכות, כי בודאי שכך הוא באמת שהתורה היא לטוב לנו, אבל תחלת נתינתה אל ישראל לא היה זה בשביל טובת ישראל, רק בגזירה כמו מלך שגוזר גזירותיו על עבדיו לעול עליהם:
הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה :
פרק חמישי, בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא, ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות, אבל יכון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן - שיהיה בלתי ערב - יהיה, או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאותו למאכל - יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם.
המטרה היא להיות קשור לבורא, ולעשות רצונו, ולהטיב לעולם על פי רצונו ית', ואין המטרה ליהנות! אלא תוצאה.
באור המאיר - פרשת וירא
ולא מאכילה ושתיה הגשמי למלאות תאות לבו כבהמה, והנה אפילו במדריגות עליונים בתורה ומצות, גם שם יש בחינת תענוגים, שהאדם יכול להתענג את עצמו בעשותם, ובאמת אין זה המובחר שבעבודה, כי מצות לאו ליהנות נתנו, שהוא בעצמו יקבל תענוג, כי אם כל מגמתו והשתדלותו בעשיות המצות לעשות נחת רוח ליוצרו, והכל עבור השכינה, כי העבודה צורך גבוה ולא צורך הדיוט...
התקדמות לחיים של הנאה
על ידי התחדשות מתמדת ועמידה באתגרים, על פי רצון ד'!
ההתחדשות המתמדת הנכונה, הנובעת מהתפתחות אישיותית, גורמת לתענוג והנאה נכונים.
שהרי על מנת לקשר בין החוויה המהותית העליונה של הווית הקיום שלי, עלי להיות במתח של אתגר. במצב שהרצון והיכולת שלי מצויים תמיד במפלס של פעילות רציפה אתגרית. אני רוצה מעט יותר ממה שאני יכול ועל ידי כך, אני מאותגר, ומאושר מה שמחיה את הקו שבין ההוויה הקיומית לחיי היום יום.
גם האבא והאמא מחוברים תמיד, אך על מנת שהילדים יהיו קשורים אליהם, יש צורך בכך שיהיה לילדים אתגר להתדמות וללמוד מההורים, ואז כל חיי הרגש הילדותיים מתמלאים עוצמה ובטחון. וחיוניות בלתי פוסקת.
החברה המערבית מבטלת את ערך הקיום העצמי, ודורשת מהאדם לשפוט את ערכו על פי המצב של האחרים. להיות יותר טוב והכי טוב, וכדו, לשלוט או שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות... ואז אין מציאות של הופעת השמחה ומילוי הייעוד. ואז עולם הרגש נחנק ומשעמם או מאיים פה. וזקוקים לאמצעי בידור והפעלה מלכותית של הרגשות.
ישנם במוח מרכזים שכאשר הוא מגורים, הם יוצרים תחושת הנאה. אחד מן האזורים האלה הידועים כקשורים לנהנתנות ממוקם בתת-אזור של גרעין האקונבנס((acunbens[אחד מגרעיני הבסיס של המוח הגדול,הקשור לעיבוד רגשי וקורדינאציה של התנועות,המצוי ליד ה'חומר השחור' בגזע המוח המפריש דופאמין הקרוי "שבלול תיכון"" (medial shell). אזור שני מצוי בתוך הפָּלידוּם הוֶונטרָלי, מבנה הממוקם עמוק במוח, על יד בסיס המוח הקדמי, ומקבל את מרבית האותות שלו מגרעין האקומבנס.
ההנאה נועדה בראש וראשונה לאפשר קיום בסיסי של חיים, פיזיים רגשיים או תבוניים.
ולכן באופן בסיסי כאשר האדם מספק את צרכיו הבסיסיים לקיומו הגופני, הרגשי או האינטלקטואלי, ההנאה אמורה לפחות, אלא אם כן האדם מנסה בכוח לחפש גירויים חסרי צורך על מנת לעורר מחדש את הגירויים.
דבר זה הוכח במחקרים[פורסמו ב"סיינטיפיק אמריקן ישראל". בעזרת שיטות מתוחכמות של דימות מוחי גילינו שיש התאמה גבוהה בין הפעילות של אזור קטן בתוך קליפת המוח האורביטו-חזיתית, הקרוי אתר מידאנטֶריוֹרי, ובין ההנאה הסובייקטיבית שבתחושה נעימה, כמו הטעם של שוקו. בלגימה הראשונה, למשל, האתר נדלק בעקבות פעילות. אך ברגע שצרכו הנבדקים די מן החומר המתוק, כבה האתר המידאנטריורי והחוויה פסקה מלהיות מהנה.
זאת ועוד הפרשת דופאמין יתירה, כגון פעילות דופמינרגית של ה'טגמנטום הגחוני' לא תמיד מעוררת תחושה טובה. זאת משום שהדופמין מגיע דרכו לא רק לסטריאטום בו נמצא גרעין האקומבנס אלא גם לאמיגדלה. הדופמין שמגיע לאמיגדלה יכול לעורר פעילות הקשורה לצפייה לאיום ולא רק לצפייה לגמול.
כאשר האדם פועל באופן שיוצר אתגר, והשגת מטרה, הרי שהוא נהנה. הוא חש חי. אולם עלול להיות גירוי מדומה, דהיינו המוח מגורה ללא הצדקה אמיתית, על ידי אלקטרודה חשמלית או סם כלשהו[כל הסמים מגרים את האזור הזה במוח וגורמים להפרשת דופמין מוגברת]ואז יש גם תחושות של איום וחרדה ודאגה ודכאון...
עודף דופאמין גורם לתחושת רדיפה ולחץ נוראי... על ידי צריכה מוגברת של חשיש ...
אם מגרים בחולדה את סיבי התאים מפרישי הדופאמין ואלה מפרישים דופאמין ללא הרף, החולדה מוכנה לוותר על אוכל עד כדי הרעבה ובלבד שיימשך גירוי ההנאה. עבודות בבעלי חיים איפשרו לאתר את מרכז ההנאה במוח, שם משתחרר הדופאמין, ונמצא שהוא ממוקם בגזע המוח בחלק הנקרא המוח התיכון. רוב התאים מפרישי הדופאמין מרוכזים במוח התיכון באזור הקרוי "האזור השחור".[ליד ההיפוקמפוס] היום ידוע שחלק גדול מההתמכרות לסמים מסוימים מתופעל באמצעות מערכת הפרשת הדופאמין.
כשיש גירוי, הוי אומר תופעה לא שגרתית ולא צפויה מופרש יותר דופאמין – כשיש התחדשות!
התחדשות אמיתית, יוצרת תחושת עונג בריא ויציב... התחדשות הנובעת מהתפתחות והשגת הייעוד להטיב בעולם, מייצרת תחושת הנאה ושלווה בסיסיים.
[1] עין איה לברכות א עמ' 13
[2]העמק דבר על דברים פרק ד פסוק א
[3] אורות ישראל בפרק ז ב
[4] מאמרי הראיה חלק א ביאור ופירוש ד:
[5] תהילים נה טו
[6] תהילים נה טו
[7] תהילים נה טו
[8] דניאל פרק ו פסוק ז
[9] תהילים ב א
[10] ובדרך אגב, ניתן ללמוד, שכשם שיהגו כוונתו ידברו, כך גם בחלק הראשון של הפסוק, הביטוי רגשו עניינו בחינה של דיבור ותקשורת.
[11] בית אלקים שער התפילה פרק אחד עשר
[12] פירוש המשניות מסכת אבות פרק ו
[13] פירוש המשניות בשמנה פרקים בפרק א. ויחד עמו החלק המתעורר [הוא הרגש כפי שנהוג לכנותו בימינו] כדברי הרמב"ם בשמנה פרקים להרמב"ם בהמשך פרק א: "והחלק המתעורר הוא הכח, אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, בחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והרצון, הפחד והגבורה, האכזריות ורחמנות, אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים, וכלי זה הכח - כל אברי הגוף ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות, וכח הלב להתגבר או לירא בעת הפחד, וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם, (כולם) כלים לזה הכח המתעורר."
[14] שמות כה מ
[15] סוטה מז
[16] עין איה ברכות א עמ' 21
[17] עין איה, ברכות ב, עמ' 277.
[18] אוה"ק א עמ' רנב
[19] עין איה לשבת ב, עמ' 63 ס' עא
[20] עולת ראיה א עמ' רנב
[21] עו"ר א' עמ' שיט
[22] עין איה לשבת א' עמ' 83
[23] אורות הקודש א עמ' רנה
[24]אורות הקודש א' עמ' רנג. וכך הסביר המהר"ל בבאר הגולה באר רביעי עמ' נו': והנה המיעוט של הירח גורם התקרבות אל השם יתברך אשר מקרב השפלים והקטנים כמו שדרשו ז"ל (מגילה כ"ט, א') על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים וגו' שבחר השם יתברך בסיני יותר מכל ההרים בשביל שהיה קטן שבהרים, ולכך ראוי שיהיה יום זה שמיעט הירח אשר הוא מושל בעולם כדכתיב (בראשית א') ואת הירח לממשלת הלילה, ולכך בהתחדשות הירח ובאותו זמן הירח הוא יותר קטן ולכך הוא מקבל ע"י זה ג"כ קירוב… שע"י חידוש הירח והוא קטנותו יש לירח קירוב גמור אל הש"י, שהוא יתברך חפץ בקטנות ובודאי קטנות נחשב מעלה עליונה, ולפיכך מה שאמר השם יתברך לפני זה צדיקים יקראו על שמך, ור"ל כי הקטנות הוא מדת הצדק ולכך יקרא הצדיק קטן, ובארנו דבר זה במקום אחר איך הקטנות מדת הצדק, ובזה לא היה די לירח שהוקטן עד שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה, כי הקרבן שהוא בר"ח שבו הירח בתכלית הקטנות, וביום זה הקירוב אל השם יתברך כאשר מורה שם קרבן שיש ביום זה הקירוב אל הש"י וזה סלוק התלונה מן הירח."
[25] אורות הקודש חלק א עמוד רנא
[26] עין איה לשבת א עמ' 176
[27] ספר החינוך טז
[28] רסיסי לילה אות כה
[29] עו"ר ב עמ' סד. יחד עם זה גם הרגש מושפע מהשפעות חיצוניות, כפי שראינו שהרגש מחבר בתוך האדם פנימה וגם את הסביבה החיצונית לתוך הסביבה הפנימית, כפי שלימד הרב צבי יהודה, בשיחותיו: "הרגש. אדם חי, הוא מרגיש. זה כבר לא מיוחד לאדם. רגש יש גם בבעלי חיים, החי הוא מרגיש. החיוניות מתגלה בהרגשה. ישנן הרגשות אינסטינקטיביות. בשכל האדם בונה, יוצר יצירות, מכין תוכניות לדורות, לפעמים, אקטיבי. בצד הרגש, האדם הוא פסיבי, מתרגש, מקבל רגש מן החוץ אל הפנים. אמנם רגש זה נפגש גם עם שפיטת השכל, אבל נחקק ברגש הנפעל."