כפי שראינו עד כה, הרצון הוא מרכז האישיות, ובסיס צמיחתה. ככל שהרצון אמתי ועצמי יותר, כך האדם חי חיים בריאים ומתוקנים יותר. בשלבים הראשונים של חיינו, הרצון משועבד לגוף ולצרכיו. ולכן מה שמעורר בנו רצון זה צרכי הגוף, וגירויים גופניים.

עלינו להעלות את רמת הרצון לבחינות יותר מפותחות, עד אשר נגיע לגילוי הרצון הנשמתי, לרצון השייך לתכלית קיומנו, ולייעוד שלנו בעולם.כאמור בשלב הראשון הרצון המרכזי הוא רצון גשמי מאד, בבחינת תאוות הגוף והנפש. שהרי הרצון הראשוני הינו הרצון לשרוד, לאכול לשתות וכדו'.

המגמה היא להפוך מדרגת הישרדות לשם ההישרדות,, לקיום לשם מגמה עליונה, ועשיית רצון ד', לשוב למדרגה הטבעית שלנו המגלה רצון ד' בכל פרט בחיינו, מה שמוביל לבחינת זדונות נעשים כזכויות...

כפי שמובא במסכת יומא דף פו/ב : 

אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך הא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם (חיה) [הוא] יחיה לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה.

אולם כל זמן שלא התעלה הרצון הבהמי הבסיסי, בבחינת הנפש הבהמית, אזי כל עוצמתו מופנית למעשים שתכליתם הגוף ותאוותיו, בבחינת יצר הרע...וכל זמן שהרצון הזה שולט באדם, הוא יתקשה להפעיל רצונות חיוביים.

כוחו של היצר הרע

יש לדעת שהאפשרות שיהיה יצר הרע בעולם נעוצה בכך שהקב"ה הסתיר את אורו. ככל שהאור האלוקי מוסתר יותר, כך מופיע כח חזק יותר של היצר הרע. [יחד עם זאת, יש לזכור ששורש הסתרת האור ,הוא על מנת שיתגלה האור, בהתאם לכוח הנבראים...]

הנפש הבהמית יכולה לשלוט באדם, משום שהאור האלוקי אינו מופיע עליו, הנשמה אינה מאירה!

  כדברי ר' אברהם מסלונים,בעל  ספר יסוד העבודה - חלק ד פרק ג :

א"א לכבוש את היצה"ר אשר שורשו מהגבורו' המצמצמים את האור העליון. ולכן מזה הצמצום נתהוה הנפש הבהמית שאין לו שום היכר ברצון השי"ת כ"א הולך אחר הרצון הנטוע בקרבו...

הגוף מפעיל ומשעבד את כח הרצון הכללי, לצרכיו. כאשר האדם יהיה מסוגל להעלות את הרצון הבהמי הזה, לרצון להתקיים כדי לעשות רצון ד', מתקדש הרצון הזה, והנפש הבהמית מוחלפת בנפש אלוקית, כדברי בעל התניא בחלק ראשון  פרק ז:

אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה [שממנה באות מדות טובות שנפש הבהמית שבישראל כמ"ש לעיל] והיא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות [כמ"ש בע"ח שער מ"ט ריש פ"ד בשם הזהר] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה.

היצר הרע דבוק במדרגת הנפש, כפי שמובא  בביאור אפיקי ים, לר' אייזיק חבר לקידושין :

"תנא דבי ר' ישמעאל אם פגע בך וכו' הענין כי היצה"ר דבוק בנפש האדם, כי כלל האדם הוא נפש,רוח,נשמה, והם ג' עלמין בריאה, יצירה, עשיה, שהאדם כולל כולם, ונפש הוא למטה ממדריגת האדם נפש בהמ"ה ... והוא משמש לאדם לצרכי גופו..."

כאשר רק הרמה הנפשית הבסיסית, מנהלת את חיינו אנו מתדמים לבהמה, כדברי האברבנאל על התורה - ויקרא פרק יז פסוק א-טז :ונפש האדם החיונית בתאוותיה תתאוה כנפש הבהמה.

כך גם מלמד רבנו בחיי על בראשית פרק א פסוק כד : 

תוצא הארץ נפש חיה. דרשו חז"ל (בראשית רבה ז, ה) זה רוחו של אדם הראשון, ואמר זה על הנפש הבהמית שבאדם שאין לה חלק עם העליונים אלא היא חוזרת לעפר תיכף במות הגוף כרוח הבהמה, שכתוב בה (קהלת ג, כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ...

כדברי ר' יצחק אייזיק חבר בפתחי שערים נתיב עולם התיקון - פתח ד :

וכל זה הוא גם בכל אדם בפרט, שיש בו ב' כחות הנהגות האלו, שהאדם הוא כלל כל העולם. והם א' הנהגה טבעיית, והם כחות נפש הבהמית שלו ... שליטת מלך זקן וכסיל היצה"ר וסט"א, שמטבע נפשו נמשך לכל תאוה ומדה מגונה... שכל מדות טובות שברוח הקדושה שבו, הם סתומים וחתומים והם כל ימי הקטנות, שאז יצה"ר שולט באדם .... ועוד יש כח באדם והוא הנהגה של מעלה מן הטבע, והם תרי"ג איכות הנשפע מן הרוח אל הנפש, שהם באים לתקן כל מדות המגונות שבנפשו הבהמיות ..."

וזאת על פי הזוהר במדרש הנעלם פרשת בראשית מאמר ב' יהי אור :

וכנגד שלש מעלות הללו, יש באדם שלש צורות נפשיות. צורה הראשונה היא הנפש השכלית. השניה, היא הנפש המדברת. השלישית, היא הנפש הבהמית, המתאות תאות, והיא הנפש אשר תמעול מעל.

עצם ההיגררות אחרי הנפש הבהמית היא בעייתית, למרות שאין זה בהכרח חטא מוגדר כלשהו, כדברי הרמב"ן על ויקרא פרק יט פסוק ב :

הענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

וכפי שמלמד בעל באר מים חיים על ויחי:

והענין בעבודת בני ישראל הוא, כן כי נודע אשר עיקר גירוי היצר הרע ושליטת הקליפות באדם הוא בדברים הגופנים שמה ... והוא הולך וממלא תאוותו מהן בכל אות נפשו ומרבה תאוותו בהן , אף שכבר היה אפשר לו לפרוש מהן הנה הוא מתאוה תאוה פירוש שהוא רוצה שיהיה לו תאוה לזה ומרבה תאוותו ומגרה יצר הרע בנפשיה לאכול עוד ולשתות עוד ולבעול עוד ולהרבות כבוד עוד ועוד, ובכל אלה לא ימצא לו בלבו שום עול בנפשו כי יאמר התורה התירתו...

הנפש הבהמית היא  הישות הבסיסית ביותר באדם, אשר קיימת מיום היוולדו של התינוק, והוא המקור לצרכים, אינסטינקטים ומשאלות. בבסיסה עומדים דחפים הישרדותיים, ותוקפניים חייתיים ויש בתכונתה חיפוש אחר סיפוק ועונג והימנעות מכאב.וכאשר הנפש הבהמית שולטת, זה נקרא יצר הרע!

יחד עם זאת, יש לזכור שזה דבר חיובי מאד לרצות לנשום ולאכול ולשתות ולישון וכדו', שהרי בלעדי זה, האדם לא היה חפץ בחיים כלל... ובזה שורש כוחו הגדול של היצר הרע! שהרי היצר הרע קשור למצב הגופני הטבעי, הנפש הבהמית, הכמיהה להישרדות. הצורך להמשיך להתקיים,הוא הוא הבסיס שעליו עומד היצר הרע.

כדברי המדרש בבראשית רבה (פ"ט):

והנה טוב זה יצר הטוב, מאד זה יצר הרע, וכי יצר הרע טוב הוא מאד, אלמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ובנות, העמיקו הרחיבו לעשות כל ישובו של עולם אפס ותהו מפני שאין בו קיום לבד עבודת יוצר הכל.

ובכל אופן, הרי לא נולדנו כדי לשרוד, אלא כדי למלא משימה חיובית בעולם... לכן, כאשר הנשמה מחוברת לנפש, זה יצר הטוב, וכשיש ניתוק בין הנשמה והנפש הרי  זה יצר הרע, כדברי ר' נפתלי מרופשיץ בזרע קודש על קדושים:

כמ"ש (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, כמו חבל הנמשך ויורד מלמעלה למטה, שראשו אחד אחוז למעלה, וקצה החבל יורד למטה לגוף האדם, אבל כשח"ו האדם פוגם את מעשיו, ואינו הולך אחר מחשבת ועצת הנשמה שבמוחו, אז עושה מסך מבדיל בין הנשמה שבמוחו, ואינה מתפשטת ללבו, שהגם שמבין ומתבונן בגדולתו ית"ש, ויודע שטוב הוא העצה לעשות רצונו ית' כנ"ל, מ"מ נפש הבהמיות שבו ותאוות לבו גוברים ואין לבו ברשותו, והלב חושב בתאוות וחומריות, ואינו יכול לידבק בו ית"ש, ומפסיק חבל ההמשכה הנ"ל כמ"ש (ישעיה נט, ב) כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וכמו שנאמר (תהלים לח, ה) כי עוונותי עברו ראשי, ואינו מרגיש בנפשו כלל השראת חלק אלוה שבו, כי אינה אצלו בהתגלות, רק בהסתר והעלם למאוד, והמסכים מבדילים ומסתירים אותה, מלהאיר אורה בכל אברי הגוף.

יצר לב האדם רע מנעוריו

הנפש קדמה לרוח שלש עשרה שנה, מה שכבר יצר אופי, וקשה לשנות אותו, כי הוא קבוע, והופך להיות, טבע שני!

כמובא בבראשית ח' כ"א: כי יצר לב האדם רע מנעוריו

ומוסיף בקהלת פרק ד (יג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוד.

ומסביר רש"י:

טוב ילד מסכן וחכם - זה יצר טוב ולמה נקרא ילד שאינו בא באדם עד י"ג שנה. מסכן - שאין האיברים שומעים לו כמו ליצ"הר. חכם - שמשכיל את האדם לדרך טובה. ממלך זקן וכסיל - יצה"ר שהוא שליט על כל האיברים זקן שמשעה שנולד הוולד הוא נתון בו שנאמר (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ. וכסיל - שמתעהו בדרך רעה כך נדרש במדרש. אשר לא ידע להזהר עוד - שהרי הזקין ואינו מקבל תוכחה:

וכן מביא במדרש רבה קהלת פרשה ד פסקה ט (א) יג:

טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל טוב ילד מסכן וחכם זה יצר טוב ולמה נקרא שמו ילד כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה ולמה נקרא שמו מסכן שאין הכל שומעין לו ולמה נקרא שמו חכם שהוא מלמד את הבריות לדרך ישרה ממלך זקן וכסיל זה יצר הרע ולמה קורא אותו מלך שהכל שומעין לו ולמה קורא אותו זקן שהוא מזדווג לו מילדותו ועד זקנתו ולמה קורא אותו כסיל שהוא מלמד לאדם לדרך רעה אשר לא ידע להזהר עוד שאינו יודע כמה צער וכמה יסורין באין עליו והוא אינו נזהר מהם ...[1]

אם כן,  עד גיל שלש עשרה יש רק בחינה של הנפש, כמובא בעץ חיים שער נ פרק ט: 

ונבאר מהו ענין יצה"ט ויצה"ר כי הוא עומק גדול ונלע"ד דבר האמיתי כי נודע כי כל העולמות הם טוב ורע והנה בעולם העשיה הרע הוא ד' יסודות שהם שמרים של האופנים ואלו נכנסין באדם לפתח חטאת רובץ החומר שהוא הגוף והצורה שהוא ענין נפשות היסודות כנ"ל ולא נגמר כניסתן בתשלום עד שלש עשרה שנה, כי כן הגוף הולך וגדל וגם הנפש הולך וגדל כי תחלה נכנס נפש הדומם והצומח שהוא הזן, ואח"כ נפש חי בתשלומה עד שהולך ברגליו ומתנענע כרצונו, ואח"כ נכנס בו נפש השכל המעשיי שהוא מזמן הפעטות ואילך, ואח"כ שכל העיוני לדעת בחכמות המלאכות והסחורות, והרי נשלמו ד' חלקי הנפש וחומר ארבע יסודות בתשלום י"ג שנה, וזה נק' גוף האדם ונפש ד' יסודות הנקרא דרך כללות נפש הבהמית, כי כל תאותה להחזיק הגוף כעין הבהמה וזו הנפש הוא מצד הרע ושמרים דעשיה. עוד יש נפש הבהמית מצד אופני דעשיה והוא מצד הטוב וז"ש בריש משפטים כד אתייליד יהבין ליה נפשא דבעירא דכיא מאופני הקודש כי אופני עשיה נקרא קדושה וטהרה וימין וד' יסודותיהן עד תשלום י"ג שנה תחלה ע"י מילה וקריאת התורה וחינוך מצות דרבנן ובתשלום י"ג שנה נגמר כניסת נפש בהמה טמאה שהם ד' יסודות ונפש בהמה טהורה שהוא מאופני קודש, ואז חייב במצות מן התורה. והנה על נפש היסודות אמרו שהיצה"ר נכנס באדם משנולד כי האדם עצמו הוא נפש דאופני קודש דעשיה ואחר הי"ג שנה נכנסים הטו"ר שברוח דיצירה הנקרא עולם המלאכים לכן היצ"ט ויצה"ר נקרא מלאכים ממש שהם רוח טוב ורוח רע, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות כי האדם עצמו הוא נפש הטוב מאופנים הנ"ל השורה על הגוף דאדמה דד' יסודין לכן נק' אדם לשון אדמה, אך הרוח נקרא יצה"ט שהוא מעולם היצירה מהטוב שבהם שהם רקיעים של היצירה ורוח רע של יצה"ר משמרי היצירה נמצא כי האדם הוא הנפש דאופנים והתחלת יצה"ר הנכנס כשנולד הוא נפש היסודין והיצה"ט שהוא רוח טוב דיצירה נכנס אחר י"ג שנים ואז נכנס ג"כ הרוח היצה"ר כנ"ל."

וכן מביא בבינה לעיתים - חלק ב - דרוש ג לאלול : 

ממלך זקן ...כי מעת הלידה עד י"ג שנה בהיות הנער קטן, היצ"הר הוא מבפנים כמרכז בתוך העגולה ומשם יוצאים קוי הסתתו להדיח בנקל כמעט דרך טבע, מבלי יצטרך ללחום בחזקה. אך בבא שנת י"ג כבר השכל עומד על עמדו, וע"כ יוכרח היצר הרע לצאת חוצה להילחם ושופך עליו סוללה ומסבב אותו, ואז הוא בעגולה יורה חצים ומות אל האדם אשר הוא בתוכו כנקודה, ובנה עליו מצודים מצד חוץ, ובזמן הזה הוא מוצא היצר טוב שכבר נכנס בתוכו ומכאן ואילך תוקף המלחמה הולך וחזק, ומסתייע היצה"ר מהיותו כבר מלומד למלחמה...האויב הפנימי הזה כי הוא דבק עמו כל ימי חייו לא יסור ממנו, ומזה נמשך היותו נלחם תמיד לא שלו ולא שקט. וע"כ אמרו פ' החליל (נב א), א"ר יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנא' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו ה), כי ראוי לדעת הכוונה בהתחדשות זה. ויראה לי כי בא להגיד מערמת ותחבולת היצה"ר הזה, כי לאשר התמדת הדברים תוליד באדם היותו קץ בהם, כי ע"כ אמרה תורה אשר אנכי מצוך היום וגו' שיהיו בעיניך כאלו בכל יום קבלתם מחדש, ולפיכך היה מהמצאת היצה"ר, כי עם התמדתו בכל יום ויום הנה הוא מתחדש תמיד ומטעים לאדם כעין טעם חדש מפעם לפעם, למען לא יעצרנו התמידות. ואדרבא יתאוה אליו ויערב לו מפני התחדשותו, כאשר הוא טבע האדם להיות נוטה אל הדברים החדשים..."

וכפי שמסביר הר"ן בדרוש העשירי:

כמו שיקרה לאנשים סכלים מנהיג אותם זמן רב מלך סכל, אשר מצד שהורגלה עליהם הנהגתו, שבה עליהם לטבע, ולא יאותו למנהיג אחר שלם שינהיגם. ועל זה המשיל שהע"ה בספר קהלת טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא נדע להיזהר עוד, ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו...

וכן מלמד רבנו יונה בפרושו למשלי פרק א פסוק ח :

עתה החל במצות מוסר אב ואם, החפצים בתקון מנהגי הבן וטוב מוסרו. ואחת מן האזהרות הנזכרות תמיד מן הספר הזה, שיזהיר על הבן לשמוע מוסר האב. ועל האב להוכיחו. וטעם העיקר הזה, מפני כי הנער לא שלמו כלי שכלו עד אשר יגדל, ויצר לב האדם רע מנעוריו. והנה הוא מתנהג כפי תאותו, כי אין לו עזר מאת שכלו להוכיח נפשו ולהניח דרכי תאותו, ואחרי שירגיל נפשו בימי הנערות ללכת אחרי תאותו יתחזק הכח המתאוה אשר בו, וכאשר יגדל וישלם כח שכלו ויבקש להפר מדרך תאותו יכבד עליו, מפני הגדול וההרגל. על כן צריך שיעזרוהו יולידיו בשכלם ויוכיחוהו וידריכוהו בדרך ישרה בימי הנערות, וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ודרך התוכחת מתבארת מפסוק אחר, והוא חנוך לנער על פי דרכו (כב, ו). ויורה על הענין שאמרנו, מה שאז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר טוב (אדר"נ פט"ז מ"ב):

כדברי המאירי על מסכת אבות פרק ב משנה טו:

שיצר הרע כחו גדול בגוף האדם וגדל בו מעת הלידה ומוטבע בו ועוזריו רבים שם וצריך ליצר הטוב להתנכל עליו ובתחבולות יעשה מלחמה והוא אומרם ז"ל שם י"ג שנה יצר הרע גדול מיצר הטוב שיצר הרע ממעי אמו של אדם גדל ובא עמו מחלל שבתות ואין מוחה בידו כו' וכן בכל הדברים והוא שאמרו שם בברייתא יצר הרע דומה לברזל כל זמן שהוא באור עושין ממנו כל מה שירצו כן יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה לסוף י"ג שנה נולד לו יצר הטוב כשמחלל שבתות אומר לו ריקה הרי הוא אומר מחלליה מות יומת כו' וכן בכל הדברים בזמן שאדם הולך לדבר עבירה כל איבריו נשמעים לו שהוא מלך על רמ"ח אברים הולך לדבר מצוה כל איבריו מתרוצצים וצריך לו שיתגבר יצה"ט בעצמו וימשול בו כמו שעשה יוסף באשת פוטיפר.

כפי שאומר  השל"ה הקדוש - שער האותיות - אות י' יצר טוב (ד) :

וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו ויהיה לו הבחירה ויבחור בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב, כדרך הקליפה הקודמת לפרי. ואדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), עד אחר זמן בהגיעו לגדלות פועל בו היצר טוב. והנה לפי מראית עין נראה כי היצר הרע יותר זקן מיצר הטוב ולו משפט הבכורה, אבל באמת הוא להפך:

תחילת חיי האדם, בבחינת נפש, בלבד, ולכן הבהמיות קדמה לרוחניות, בבחינת, כל ההתחלות קשות, כפי שמביא בעל ספר ראשית חכמה - שער התשובה - פרק ששי :

וצריך בעל תשובה לחשוב כי כל ההתחלות קשות כמו שדרשו רבותינו ז"ל במכילתא פרשת יתרו על פסוק והיה אם שמוע תשמעו בקולי, זה לשונם, אם שמוע עתה תשמעו בקולי ועתה קבלו עליכם שכל ההתחלות קשות אם שמוע תשמעו, שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצוות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמעו שכח מצוה אחת וכו' עד כאן לשונם. והטעם מפני שלכל הדברים הקליפה מקדמת לפרי, וצריך לשבר הקליפה, וכן פי' בסבא (פרשת משפטים דף קח ע"ב) על פסוק (תהלים כא, כא) הטיבה ברצונך את ציון, זה לשונו, הכא אית רזא כל עובדין דעביד קודשא בריך הוא בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו ... ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבה כיון דאתרבי זרקין ליה לבר (איוב כז, יז) ויכין רשע וצדיק ילבש ויזריק לההיא קליפה, ומברכין לצדיקיא דעלמא, עד כאן לשונו, ומזה ידין האדם לכל המצוות שכל ההתחלות כגון להשכים לבית הכנסת או להשכים ללמוד, וכן לענין התענית שיראה היצר לאדם חולשה וכבדות ראש, וכאשר יתמיד האדם בעבודה יראה שכל טענותיו רעועות...

ובספר מאור ושמש - פרשת פנחס ד"ה או :

‍בתחלה האדם עיר פרא יולד ועד י"ג שנים אינו שורה בו עדיין היצר טוב והנשמה בו בהעלם עד בא אור לארבעה עשר שבודקין את החמץ לאור הנר כדאיתא בספרי הקודש. והנה הגם שקוראים נשמה הוא בדרך כללות אבל לאו כל אדם זוכה לנשמה הלואי שיזכה כל האדם בבוא י"ג שנים שיהיה בו הנפש הקדושה, דלאו כל אדם זוכה בקלות אליה רק אחר יגיעות רבות יגיעת הגוף והבשר עד בואו אל אמונה שלימה בהזדככות גדול, כעין ראיה בעיני הבשר כן יהיה בהאמונה ויראה בעיני השכל יחודו ויאמין שמלא כל הארץ כבודו באמונה שלימה ובשמחה גדולה ואז זוכה לנפש הקדושה. וכשמתגבר עוד יותר ויותר גדול בחזקה עד שזוכה לדבר דיבורים קדושים הן בתורה הקדושה הן בתפלה, אז זוכה לרוח שהוא רוח ממללא שהוא רוח הקודש והוא מדריגה גדולה. וכשמתגבר עוד יותר ויותר עד שזוכה למחשבות הקדושות וזכות, אז זוכה לנשמה שהיא מדריגה גדולה וגבוה ולא כל אחד זוכה לנשמה. ומי שזוכה לנשמה הוא יכול לנהוג את הדור אבל מי שלא זכה אל הנשמה אי אפשר לו להיות מנהיג הדור.

ספר פתחי שערים נתיב פנימיות וחיצוניות - פתח כה :

‍והנה כבר כתבנו בכ"מ שעיקרי המדות הרעות והמעשים הם פוגמים בנפש שהוא נפש הבהמיות שבאדם שנולד עמו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו', והרוח נתנה בו לתקן הנפש ...

האדם הבריא מתפתח והולך, ומגיע לשלב שבו הנפש הבהמית הופכת להיות כלי קיבול לנשמה ובכך מתקדשת. אולם מה גורם לכך שאצל חלק מהאנשים, הנפש הבהמית ממשיכה לנהל אותם כל חייהם?

הספק כמחזק את היצר הרע                       

אחד הדברים שמונעים מהאדם להתפתח, ומשאיר אותו במדרגת הנפש הבסיסית, הוא כוחו של הספק. שהרי אם הכול בספק, נותר בכל זאת דבר אחד ברור, והוא הישרדות מידית, אכילה שתיה עונג וכדו'.

כפי שמלמד הגר"א בקול אליהו לבראשית:

בפסוק (בראשית ד. ה - נ) ויחר לקין מאוד ויפלו פניו ויאמר ה' אל קין וגו' הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. יש לפרש כי הנה אין ליצר הרע שליטה על האדם להטותו מדרך הטוב כי אם במקום שיש פתח פתוח לפניו ופרצה עומד נגדו כמליצת חז"ל (סוכה כ"ו) פרצה קוראת לגנב. רצונו שהדבר שעלה על רוחו לעשותו לה' עודנו היה בלבו על צד הספק אם לעשותו או לא ולבו לא נכון עמו, אז מקום להיצר לבא להשתרר עליו על ידי הפתח ההוא ועל נקלה יכריענו לרצונו הרע אם לא יכבשנו בחזקה. לא כן אם האדם דעתו ורצונו שלם אתו ותמים עם ה' לעשות מה שצוה עליו ודאי כי אין מקום להיצר לבוא אצלו. אשר על כן נשבעו דוד ובועז ליצרם כדרשת חז"ל (ויק"ר כא. יא, ר"ר ו. ד, ועי' סנהדרין כ' ע"א) אך למען החליט הדבר להסיר ספק מלבם, כי הספק הוא הפתח ומבוא ליצר הרע לבוא אצלו. וזהו לפתח חטאת רובץ:

אחד הדברים שמחזקים את הספקנות היא רוח שטות, חוסר רצינות ביחס לעצמו ולעולם... זלזול. כדברי הגמרא בסוטה ג: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. דאחז"ל ביומא [פו.] שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים.

הספק והזלזול גורמים להעלאת ערך החיים החומריים למדרגה מרכזית בחיי האדם. בבחינת אכול ושתו כי מחר נמות... כדברי הנביא ישעיה בפרק כב (יג) וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמות...

העכשוויזם כמחזק את היצר הרע                    

כמו כן, חיים עכשוויים, ללא התייחסות לעתיד, כמובא בעקידת יצחק  שער עג : 

...הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע (ישעיה ה'), כי הם גוזרים על ההוה ואינם חוששים לעתיד ...שהם לועגים וצוחקים ליום אחרון. וגם מה שאמרו ז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג' ע"א). לא כוונו שהוא שוטה ממש, אלא שנתערב בפעולתו צד שטות במה שאינו חושש אל הבא אחריו"...

ההכרה בכוחו של התהליך, בהתפתחות האישית, היא תנאי ליכולת להתגבר על היצר הרע.בתהליך התיקון וההתפתחות, יש חשיבות גדולה ליכולת להתגבר, לא להיות מפונק, ועכשוי בצורה קיצונית, יש  להגביל את עצמנו במשהו.

כפי שאומר ר' חיים מצ'רנוביץ תלמידו של הרבי מזלוטשוב בספר סידורו של שבת - חלק ראשון - השורש החמישי - ענף ב:

‍אמנם הרוצה לתקן עצמו ולהתחיל ליכנס בפנים גדר קדושת נר"ן. ראשית התחלת כניסתו לחלקים אלו הוא להיות לבו בידו ולא ימלא כל תאותיו בכדי שלא להגדיל כח החומריות שבו על כח הצורה וכל ימיו לא יאכל אכילה גסה עד שתתמלא כריסו אלא יניח משובעו. והיה כי ירעב יאכל עד כדי שבירת רעבונו בלבד ולהניח מתאותו ביותר מן הצריך לו לקיום גופו ונפשו. כאשר הארכנו לעיל עיין בכל דברינו שם. וה"ה בכל דברי תאות הגופניות. ובפרט להמנע בכל צרכיו מדברים המזיקים את הגוף וכתב הרמב"ם ז"ל (שם ס"ג הלכה ב') בלשונו וישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילין לגוף. אם מרים ואם מתוקים וכו' ע"כ. ומכ"ש דכ"ש חלילה וחלילה דבר המזיק לנשמתו דאפי' איסור קל של דבריהם כל דהו. ואפילו ספק איסור.

תחושת החוסר כבסיס לקיום היצר הרע                    

דבר נוסף שמונע מהאדם להתפתח, ומשאיר אותו בשליטת היצר הרע, הוא תחושת חוסר גדולה, כמיהה לחיים כמיהה לריגושים, חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים.

ומדוע חשים כך?

על מנת להבין זאת יש להתבונן על שורש כוחו של היצר הרע. ראשית, נראה, כביכול, שיש ערך גדול ליצר הרע, מתוך דברי חז”ל (קידושין ל’) “בראתי יצה”ר, בראתי לו תורה תבלין”. שזה דבר תמוה, כי ניתן להבין, שתכלית בריאת העולם, הוא היצר הרע, והתורה היא רק התבלין... בשביל מה בראתי תורה, בשביל היצה”ר. כלומר, אם לא היה יצה”ר, לא היו צריכים את התורה?!...

אולם ידוע, שרק בזכות התורה יש קיום העולם, כדרך שאמרו חז”ל “אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי”. וכאן משמע, שמטעם יצה”ר ברא את התורה?!

ואומר ר' צדוק בפרי צדיק לבראשית : גמרא (סוכה נב.) אם פגע בך מנוול ... שלתכלית זה נברא היצר שהוא החשק להיות חמידו דאורייתא וכמו שיהיה לעתיד שיושאר היצר להיות חמידו דאורייתא ...

ולפי זה נברא היצר כדי שנלמד תורה, ולא נבראה התורה כתבלין ליצר?

ובכלל מדוע תורה נקראת “תבלין”. שהרי כשמבשלים תבשיל לסעודה, העיקר הוא התבשיל, והתבלין הוא רק בחינת הוספה, שהוא נותן טעם. וכשאומרים חז"ל, שהתורה היא רק בחינת תבלין, נמצא, העיקר הוא היצר הרע, והתורה היא רק נותנת טעם בתבשיל  שהוא היצה”ר. תמוה!

איך אפשר להבין את זה. הלא בודאי שהעיקר היא התורה, כמו שכתוב “כי הם חיינו ואורך ימינו”.

אלא יש להבין, הרי היצר הרע נובע מהרצון להתקיים ולהתפתח, לצמוח ולהשתלם,  מתוך קבלה מהעולם, בבחינת:'תנו לי כדי שאגדל'... ובכך גם טמון שורש הרצון לקבל מהבורא! חיים וקיום. הרצון לקבל חיים מבורא העולם,על מנת להתפתח, הוא אותו רצון שבהופעתו הנחותה,הוא יצר הרע...

הצימאון העצום לקבל חיים אלוקיים מהבורא הוא המניע את היצר הרע, בשורשו הוא הצימאון לבורא, ובגילויו מהנחות הבהמי הוא הרצון לקבל כל הנאה ותענוג.

עיקר הבריאה, הוא בריאת נבראים שמקבלים מהבורא, כך שהנפש, הרצון לקבל, הוא בשורש בריאת העולם. כלומר, שאם לא היה הרצון לקבל בעולם, לא הייתה שום מציאות, שיהיה מי שיקבל את הטוב ועונג.

יצר הרע בשורשו הוא אותה תחושת חוסר, וצמאון! 'חסר לי, חסר לי, תנו לי'... ומתוך כך הניסיון לקחת או לקבל או לטעום, למלא את החוסר, בגירויים שונים, בחיפוש הנאות שונות, אפילו שמזיקות לי או לאחרים... כי חסר לי משהו ואני מנסה להשלימו... אך מה שבאמת חסר לכל אחד מאתנו זה אלוקים! הקשר לאלוקים הטוב העליון, התענוג הנשגב, וכל ניסיון לחפש הנאה או טוב נובע מהרצון להיפגש עם אלוקים! אשר על כן ניתן לומר ששורש היצר הרע הוא בגעגועים העצומים לאלוקים.

ומכאן גם שורש כוחו של היצר הרע, כי בשורשו הוא חיובי מאד, ונותן תחושה שהדבר שאנו מתאוים לו, הוא כל כך חשוב, שהכול כדאי עבור השגתו...

כדברי המלבי"ם בפירושו לתהילים לט ז:

ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א יתהלך איש - שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, אך הבל יהמיון - רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם - כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:

חשיפת השורש החיובי של היצר מביא לקריסת החלק השלילי שבו                 

מי שמצליח לכוון עצמו לפגישה עם אלוקים, מתגבר על היצר הרע, ונפשו הופכת לכלי נפלא לגילוי הבורא בעולם. וכאן שורש גדול לבניין הרצון... כל כוחו של היצר הרע הופך לכוח עצום של געגוע לבורא ולעשיית רצונו...

שורש הקשר עם אלוקים הוא בכך שאנו מקבלים ממנו, ואם אנו מספיק מפותחים אנו מקבלים על מנת לתת! במדרגת הנפש דנשמה, הרצון לקבל הוא על מנת לתת, בבחינת 'עבודה צורך גבוה',  כפי שלמדנו ש'כל מעשינו יהיו לשם שמים'... ולא רק לקבל, כי בקבלה האגואיסטית יש נחיתות ובושה,ואי נעימות. אלא לקבל על מנת לתת.

וכדברי הקדושת לוי לראש השנה:

"כונתינו יהיה שיהיה להקדוש ברוך הוא תענוג מזה. נמצא לפי דברינו אלה שגם המקבל הוא משפיע, דהיינו שמשפיע להקדוש ברוך הוא תענוג. ... וזה שמזהיר התנא (אבות ב,ד) עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך, פירוש עשה רצונך כרצונו כמו שרצון הקדוש ברוך הוא להשפיע כך יהא רצונך כדי שיעשה רצונו כרצונך, לא נתינות טעם הוא, אלא ראוי למעלה שיהא רצונו כרצונך שווין:

וכן מלמד הרב במוסר אביך- פרק ב- סדור כחות הנפש בדרכי עבודת ד' – ד:

"שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמתית והגדולה ונפלאה, ואחרי שאין זולתו יודע שלמותו וכבודו ית"ש ויתנשא, יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ושוה כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו, כי כל שלמות זולתו בטלה במציאות נגד זה השלמות הגדול והקדוש, אחרי ידיעת האמת, ע"כ יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו. א"כ זהו גודל החסד שאין לו ערך והמשל כלל, וע"כ ודאי עולם חסד יבנה, ואם נצדק מה נפעל לו, מצד עצמו, לולא שחפץ לזכותנו בזאת המעלה של מילוא רצונו. וא"כ הביאור של עומק החסד הוא שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה. ברוך ד' לעולם אמן ואמן.

בעצם קבלתי יש בחינה של נתינה... וכאשר אני נשאר בילדותי ומתמקד ברצון לקבל על מנת לקבל, הרי זה הופך להיות שורש הרע, ויצר הרע ממש.

ר' צדוק מסביר שהצדיקים יש להם רצון עצום לקבל על מנת לעשות רצון ד', ולכן מי שיש לו תשוקות גדולות כנראה שיש לו גם נשמה גדולה מאד, ועליו לעבוד קשה על מנת לגלותה. כמובא בספר צדקת הצדיק - אות מד:

"מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב בזה לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כל כך. כי אדרבה הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת. וכמו שנחמו ההוא סבא [אשר הוא אליהו לדעת יש מפרשים בתוס' פרק קמא דחולין (ו'.) ושמעתי דכן הוא האמת ודקושיית תוס' שם אין כאן מקומו] לאביי (סוכה נ"ב.) ועל זה אמרו דלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר ורשעים כחוט השערה ואינו שקר רק שניהם אמת כי לאלו תשוקתם ותאוותם עצומה ביותר:

מי שמצליח בכל מעשיו לגלות את הגעגועים לבורא, אין לו יצר הרע!

כמדרגת דוד המלך, אשר אומר בתהילים פרק קט (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי. ומסביר  תלמיד הגר"א בעל ספר הכתב והקבלה על בראשית פרק ב פסוק טו:

ע"י עסק התורה וקיום מצותיה ישתדל תחלה לסלק ממנו כל מדות הרעות ומונע עצמו מלעבור על אחת ממצות ל"ת ע"י מלחמתו עם היצר עד שכובש אותו ומנצחהו להיות מושל עליו. ואחר שהרגיל את נפשו מעט מעט בכבישת היצר, יוטבעו בו כל מדות הטובות בטבע גמור, עד שאינו מתאוה לעברות כלל, ואין כח עוד ביצה"ר לגרות בו, כמאמר דוד ולבי חלל בקרבי. וכשיגיע האדם למדרגה זו, אין עוד מלחמה בנפשו, וכל כחות נפשו הם במנוחה גמורה, ולפי שלהשיג מדרגה זו היא באמת תכלית כונת התורה, הונח עליו שם מנוחה, כי היא תמציא מנוחה אמיתית בנפש האדם.

כיצד אנו מצליחים לכוון את הרצון העצום לחיים,לשורש החיים, כך שלא ידרדר לרצון עצום: "לעשות חיים"?

כפי שראינו קודם לכן, יש להשתדל לא לזלזל ולא להיות ברוח שטות, לא לחיות בספקנות כדרך חיים, לבחון את מטרותינו ולהבין שיש לכל אחד ואחד מטרה בעצם קיומו.ובהיות האדם מכוון את  הרצון למדרגה העליונה שלו, הוא  לומד להתגבר על הרצון לסיפוק צרכיו, וריגושיו .

עצם ההבנה ששורש היצר הרע הוא בכמיהה לבורא, מסייעת להתמודד עמו.

כדברי הרב באורות הקודש  חלק ג עמוד רצח :

"עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש..."

וכן בספר דגל מחנה אפרים לפרשת תרומה:

"זהו מה שאמר אא"ז זללה"ה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כי תיכף כשסר עצמו מן הדביקות והתקשרות האמת בבורא יתברך אזי עובד אלהים אחרים יחשב שנתקשר בהם שהם בחינת שקר וידוע שהאדם נברא בטוב ורע ויש לפניו שני בחינות כמו שכתוב (דברים ל טו) ראה נתתי לפניך את הטוב וגו' ובחרת בחיים והתכלית העיקר הוא שישתדל בהתקשרות כל הדברים לשורשן ולעשות מרע שבהם טוב על דרך (תהלים לד יד) סור מרע ועשה טוב מן הרע תעשה טוב ולהבין זה כי כל בחינת רע בשורשו הוא טוב דרך משל אכילה ושתיה וזיווג כשהוא מדבק עצמו כשעוסק בדברים האלה לשורשם אזי באכילה ושתיה הוא מעלה ניצוצות קדושות ובזיווג גורם זיווגים עליונים ובנים צדיקים וח"ו להיפוך אז וישמן ישורון ויבעט היצר הרע מתגרה בו ודי לחכם".

למעשה ביסוד התיקון של היצר הרע וגילוי השורש הפנימי שמחיה אותו, טמונה שיטה יסודית בתיקון כל המידות הרעות, גילוי השורש האלוקי שמחיה אותן. כדברי הרב באורות הקודש חלק ג - עמוד רמג :"כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה"...

כאשר חושפים את שורש הקדושה, נחלשת המידה הרעה.

השבעת היצר הרע כדוחפת לצמיחתו       

לכן יש לדעת, לא להיכנע לנטייה להשביע את היצר הרע מתוך מחשבה שבכך יירגע הצימאון כי הצימאון בשורשו הוא צימאון לד', ולכן כל הרוויית הצימאון בתאוות, גורמת רק להגברת הצימאון, כמי שמשקים אותו בצימאונו בחומץ... ולהיפך, כאשר מרעיב את היצר הוא מרגיע את הצימאון מעט. כדברי המהר"ל בנתיבות עולם כח היצר ב:

בפרק החליל (שם) אמר רבי יוחנן אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ע"כ. ודבר זה כי היצר שבאדם אם האדם נמשך אחריו מורה על שיש לו רעבון והוא חסרון התאווה, וכאשר רוצה להשביע את יצרו לעשות רצון יצרו תמיד הוא מוסיף בחסרון. ואינו כך אם מרעיבו, בזה הוא נראה אדם שלם כי היצר בעצמו הוא חסרון וכל אשר משביע יצר הרע הוא יותר חסרון. וכבר בארנו כי אין היצר הרע באדם מצד השלימות רק מצד החסרון, וכל עוד שהאדם רוצה למלאות תאותו דבר זה בעצמו מורה יותר על החסרון ולפיכך הוא רעב עוד. והפך זה אם מרעיבו כאלו האדם הוא שלם ואינו חסר ולכך בזה מסלק יצר הרע, שהוא מתקרב למדת האבות שנאמר בהם בכל מכל כל אשר לא שלט בהם יצר הרע. אבל מי שהוא משביע אותו עושה עצמו חסר ורוצה למלאות יצרו ואז בו החסרון יותר ויש בו בשביל כך יצר הרע יותר. והבן זה מאוד מאוד:

קפיצת מדרגות כמחזקת את היצר הרע             

ההתמודדות עם היצר הרע, דורשת הבחנה במקום הנפשי של האדם, קשה לדלג למדרגות עליונות כאשר נקודת המוצא היא ממקום נמוך. ראוי להתחיל את ההתמודדות  מהמדרגה שבה נמצא האדם, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא בסוכה נב: תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב אבנים שחקו מים אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע

לדוגמא, מי שנמצא במדרגה נמוכה ואינו לומד לשמה, ממליץ הגר"א שיתחיל את התמודדותו ממדרגה זו, לעשות בשלב ראשון דברים חיוביים אף שאינם לשמה, אלא לשם קבלת שכר ותיגמול וכדו'.

כפי שמסביר  הגר"א בפירושו למשלי כה כא:

אם רעב שונאך גו' ואל תאמר הלא הוא שונאי ואיך אאכילהו והוא עשה לי רעה. כי גחלים אתה חותה על ראשו שנכוה ראשו ולא יכול להקים ראשו נגדך מחמת זה והענין שקאי על היצה"ר שנקרא שונא כמ"ש בגמרא ואמרו אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ והיינו אם יפגע בך מנוול שהוא היצה"ר ורוצה להטות אותך מן התורה שלא תלמוד כלל משכיהו לבהמ"ד כי אם האדם יתחיל ללמוד תיכף לשמה לא יניח לו אך יתחיל שלא לשמה ומתוך שלא לשמ' בא לשמה וזהו משכיהו ג"כ לבהמ"ד שיהיה עמך והיינו שתלמוד שלא לשמה וממילא יתבטל כי מתוך שלא וכו' ומכ"ש שכוונתך לש"ש וגם הוא אינו רוצה באמת אפי' בהשלא לשמה.

ומסביר בעל נועם אלימלך למשפטים :

 דאמרינן בגמרא לעולם ילמוד אדם תורה אפילו שלא לשמה כו' דעיקר הלימוד צריך להיות לשמה פירוש לשם ה' אחרונה היא השכינה ליחדא עם השלש אותיות ראשונות אך אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יכול ללמוד אף שלא לשמה פירוש שיכול להיות כוונתו כדי לכבוש היצר הרע. וזהו לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה כנ"ל לכבוש את יצרו שמתוך שלא לשמה כזה בא לשמה יבא ללמוד לשם ה' אחרונה כנ"ל. וזהו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ...

ומפורסמים דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה, שכאשר הילד קטן יעסוק בתורה שלא לשמה,וכשיגדל יגיע ללימוד לשמה, כך גם בכניסת האדם לעבודת תיקון אישיותו, יתחיל במדרגות המוכרות לו, ויעלה מהן בסולם ההתפתחות.

הצהרות גדולות כמעודדות את היצר הרע               

התמודדות נוספת עם היצר הרע, מלמד הבן יהוידע בסוכה נב :

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. יש להקשות הוה ליה למימר ברח והכנס לבית המדרש ולשון משכהו משמע שיוליכהו לבית המדרש ומה יעשה בו שם. ונראה לי בס"ד הכונה דרך משל יבא יצר הרע בבוקר ויאמר לאדם היום הרוח טוב צא לשדות וכרמים וטייל שם או היום יש מראה עונג במקום פלוני ונקבצים שם אנשים ונשים לך וטייל שם וכיוצא בזה, אם יאמר אדם לא כי אלא אלך לבית המדרש אז היצר הרע שהוא השטן יעשה לו עכבות מבחוץ מינים ממינים שונים כיצד יעשה יאמר ליצר הן כן אעשה כאשר דברת וכשיצא מביתו אומר בפירוש שהולך לטיול דנמצאת הליכתו הוא עם היצר הרע ביחד שמראה לו שהוא הולך עמו על פי עצתו ואחר שיגיע לפתח בית המדרש אז ישמט ויכנס שם ונמצא משך אותו עד פתח בית המדרש וזהו שאמר משכהו לבית המדרש:

שיטה זו מלמדת שלא להצהיר הצהרות גדולות, אלא להתחיל לפעול בלי הכרזת מלחמה רשמית[נרחיב בעניין זה כשנעסוק בבחינת:זה לעומת זה"]

רדיפת שלמות כמסייעת ליצר הרע                 

כאשר האדם מודע לכך שאינו מושלם, והוא משתדל להתפתח, היצר הרע נחלש, כדברי המהר"ל דרך חיים ב ב:

‍... תכף שננער מבטן אמו והוא נמצא בפעל בשלימות ואינו עומד אל הויה עוד, אז דבק בו ההעדר שהוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות שדבק בכל הנמצאים. כלל הדבר כי היצר הרע והשטן אין להם כח על דבר שהוא עומד אל הויה, וזה אמרו כל ישיבה אינו אלא צער, שכאשר האדם עמל בעצמו וכל בעל עמל מורה שאינו בשלימותו בפעל, וכל שאינו בשלימותו הוא מוכן ועומד אל ההויה ואל ההשלמה ולא דבק בזה ההעדר והוא השטן, אבל כאשר ישב האדם וישיבה לאדם כאלו היה בשלימות בפועל שהוא נח ואינו עומד אל השלמה, אז ההעדר הדבק בנבראים נמשך אחר זה ולפיכך כל ישיבה אינו אלא צער. וכן מה שאמר במדרש אין ישיבה אלא תקלה, כי אחר הישיבה נמשך היצר הרע אשר כבר בארנו שהוא יצר הרע הוא השטן שהוא נמשך אל הנבראים כאשר הם בהשלמה וזה כאשר הוא יושב והוא נח, שהרי היצר הרע נתן באדם כאשר הוא בפועל ולפיכך כאשר הוא בשלימות הוייתו ונקרא אז יושב, ואז נאמר כל ישיבה אינו אלא תקלה כמו שאמרנו.

[נרחיב בכך בפרק העוסק בשלמות והשתלמות]

לימוד תורה כמסייע להתגברות על היצר הרע               

עצם לימוד התורה, מסייע בהתגברות על היצר הרע, כפי שמסביר המהר"ל בנתיב כח היצר פרק א :

אבל עיקר הפי' כי בא להודיע מעלת התורה שעל ידי התורה מסולק מן האדם היצר הרע שהוא פחיתות האדם, וכאשר מסולק מן האדם הפחיתות הזה שהוא היצר הרע, אז נשאר האדם במדריגת המלאך לגמרי כאשר מסולק מאתו יצר הרע וכאלו היה האדם כולו שכלי. וזה שאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, קרא היצר הרע מנוול מפני שיצר הרע הזה הוא הפחיתות הדבק באדם ולפיכך נקרא מנוול, ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כי אין היצר הרע רק מצד החסרון הדבק באדם, ואילו התורה היא תמימה בלי חסרון ואין חסרון מצד התורה כלל, ולפיכך מה שהאדם יש לו חבור אל התורה מצד הזה אין היצר הרע שולט באדם.

וכן מלמד בליקוטי הלכות סעודה ח : 

  אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח . שאפלו מי שנלכד בעברות חס ושלום, ונדמה לו שאי אפשר לו לצאת משם. אם אף - על - פי - כן היה קובע לו שעורים קבועים לתורה בכל יום ויום היה כח התורה מתגבר עד שגם הוא היה נתתקן ויוצא מהם סוף כל סוף. (עין מזה בשיחות הר"נ שאחר הספורי מעשיות) נמצא, שעקר נצחון היצר הרע על - ידי התורה, אבל הבעל דבר מתגבר על האדם על זה בעצמו לבטלו מהתורה. ואפלו כשאדם עוסק לפעמים בתורה הוא מתגבר להפילו מזה. ועקר הסתתו לדחותו מהתורה חס ושלום, הוא על - ידי זה בעצמו מחמת שרואה שעוסק בתורה.

ההתלהבות בעבודת ד' כמסייעת להתגבר על היצר הרע              

ככל שהאדם מלהיב את עצמו יותר ליראת שמים ועבודת ד', כך יגבר כוחו כנגד היצר הרע, כמובא בשם משמואל פרשת מקץ - להתחלת חומש של בני אהרן ישראל יחי' :

‍ואמרו ז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. וע"כ אם האדם אינו מתחדש בכל יום בחיות חדשה רק עושה בקרירות ומצות אנשים מלומדה בודאי היצה"ר חזק ממנו, אבל כשהוא עושה בחיות חדשה אז הקב"ה עוזרו נמי בכל יום בכחות חדשים:

בטחון בד', וההכרה שרק בעזרתו ניתן להתגבר         

אף שצריך לדעת שעם כל ההשתדלות, רק סייעתא דשמיא תוכל להועיל לו... כמובא בכתב סופר דברים כא י :

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך וכו'. נ"ל בשנפרש בפרקי דאבות [א, יד] אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. דהנה אמרו חז"ל [קידושין ל:] אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, והנה יחשוב האדם שלא יצא למלחמה עם היצר הרע ולא יעשה שום התפעלות לכבשו, רק יבטח בה' שיעזרהו וילחם מלחמתו הגדולה עבורו. אבל האמת לא כן הוא, כי מי שחושב כן הוא לעולם לא יכבוש את יצרו תחתיו, אלא שצריך האדם ללחום תמיד נגד יצרו כל מה שבכחו ובאפשרותו, ואח"כ יעזרוהו מן השמים. כדאמרינן [שבת קד.] הבא לטהר מסייעין אותו, והאדם צריך להתחיל לטהר עצמו ואח"כ מסייעין אותו. וזהו שאמר הלל אם אין אני לי מי לי, שאם האדם אינו עושה מאומה ואינו עומד ללחום נגד יצרו, מי הוא אשר יעזרהו, וכשאני לעצמי, פירוש וגם לאחר שפעל, מה הוא, כי לא יכול בעצמו לכבשו, אלא כשיצורפו שניהם יחד כמ"ש. ואמר ואם לא עכשיו אימתי, שלא יחשוב האדם שלא ילחום נגד היצר הרע עד כי יזקין ויגיעו הימים אשר אין בהם חפץ לתאות עולם הזה, ואז ישוב אל ה' וירחמהו, כי כבר אמרו חז"ל [ע"ז יט.] אשרי איש ירא את ה' עד שהוא בגבורה ובכחו אז יפעול בתשובתו פעולות שלמות, וז"ש אם לא עכשיו אימתי. וזה כונת הקרא כי תצא למלחמה על אויביך, הוא יצר הרע, רק אם תצא למלחמה אתו, אז ונתנו ה' אלהיך בידך, כי הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים.

וכן בספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ג' - דרוש ג' :

והנה האדם בעולם הזה בעשיה בטבעו נוטה דעתו אחר החומר, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו [סוכה נב ע"ב], אבל האדם צריך לעשות את שלו להתבונן תמיד בדעתו בגדולת הבורא והשגחתו ויכולתו ורוממותו ובתורתו ומצותיו, והגם שהחומר בטבע מושכו בכל פעם להתבונן בדעתו בעכירת הבלי עולם הזה ותאוותו, הנה הש"י יראה ללבב תשוקת האדם להכניע החומר ולהגביר הדעת הקדוש, הנה יפן אליו ברחמיו ויאר אליו פניו עד שיתבטלו ממנו התאוות הרעות מן החומר ותאיר לו אור הנשמה עד שלא יישן כי אם על יצועי אהבתו ויראתו ית"ש, וכמו שעשה הש"י לאברהם אבינו (כמו"ש במדרש [ב"ר פל"ט א']) הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה, הוא הנרצה לך לך מארצך [בראשית יב א], מארצותך, נמצא האדם יעשה את שלו והקב"ה יעזור לו ברחמיו, (עיין בט"ז בהתחלת השו"ע [או"ח סי' א' סק"א] יתגבר כארי וכו' ועיי"ש בפרי מגדים), וזהו הנרצה בצוואת דוד לשלמה בנו, דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם ובנפש חפיצה כי כל לבבות דורש י"י וכו' אם תדרשנו ימצא לך וכו' [דה"א כח ט], וכן הבטיחנו הש"י בתורתו ובקשתם משם את י"י אלקיך ומצאת וכו' [דברים ד כט], והוא הנרצה במצות מחיית עמלק, צונו הש"י תמחה את זכר עמלק [שם כה יט], וכתיב [שמות יז יד] כי מחה אמחה את זכר עמלק, היינו באיתערותא דלתתא (כשאנחנו נעשה מה שהוא כח בידינו לעשות), אזי איתער עובדא לעילא כי מחה אמחה וכו':

וכך גם בשפת אמת ספר בראשית - פרשת וישב - שנת [תרמ"ג] :

כי בסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא. וענין זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג"כ כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' בודאי האדם צריך לחשב דרכו בכל המדות שיוכל להיות נעזר לעבודת השי"ת. אבל בסוף הקב"ה עוזרו. וע"י כל המחשבות שהם לשם שמים מתקיים בסוף עצת ה'.

יש צורך בביטול רצוננו לרצון ד', ואז נחלש כוחו של היצר הרע.

המהר"ל מסביר בספר דרך חיים - פרק ב משנה ד:

‍כי האדם מבקש מה שהוא רצונו בכל לבבו ובזה עושה האדם רצונו של מקום כרצונו, כי רצונו של מקום לאהבה אותו בכל לבבו, ואז יעשה הש"י רצונו של אדם כאילו היה רצונו של מקום ויהיה נעשה רצונו של אדם על כל פנים, כי כאשר נקשר רצון האדם ברצון הש"י עד שרצונו של אדם הוא רצונו של מקום שהרי הוא עושה רצון המקום כאילו היה רצונו ובזה נקשר רצון האדם ברצון המקום, ולפיכך קשור גם כן רצון המקום ברצון האדם ועושה השם ית' רצונו של אדם כאילו היה רצון הש"י. ודבר זה אמר כנגד האהבה, שיהיה רצון האדם קשור ברצונו יתברך לעשות רצונו של מקום כאילו היה רצונו בכל לבו. ואמר כנגד היראה בטל רצונך מפני רצונו, שלא יעשה האדם רצונו רק רצון הש"י, וכאשר האדם מתאוה לעשות רצונו בעבירה ומחמת היראה מניח העבירה בשביל רצון הש"י שאינו רוצה בעבירה, ולפיכך נחשב רצונך גם כן רצון הש"י ולא יהיה נעשה רצון אחרים כנגד רצונך, ודבר זה הוא ביראה שמבטל רצונו מה שחפץ לעשות עבירה מפני רצונו של מקום וזהו היראה. והרי לך כי על ידי אהבה הגמורה ועל ידי היראה הגמורה אפשר לאדם לתקן כל עניניו.

חשיבות המאמץ להתגבר על היצר, למרות הכישלונות             

אם האדם משתדל להיאבק ביצר הרע, הוא כבר מתפתח, ויש לו שכר על כך, לא להתייאש!

כדברי השל"ה בבית ישראל כה:

כמו שכתב הזוהר בענין תועלת בריאת יצר הרע הוא להביא את האדם לתכלית האמיתי, דהיינו אם יכבוש את יצרו אז לפום צערא אגרא. ועיין בפרדס בשער התמורות הביאו באורך. ואז גם מלאך רע יענה אמן, כי גם היצר הרע עושה כן לכבוד בוראו שיהיה האדם מנוסה ויעמוד בנסיון, וכשהוא כן אז האדם שקול נגד כל העולם ומכריע את כולם.

מובא בבאר מים חיים פרשת בראשית - פרק ב :

הנה ידוע אשר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ובודאי לא יקופח שכרו כיון שהוא עושה מה שבידו לעשות והקב"ה בחסדו מקבל נחת רוח מזה כי לזה בראו שני יצירות כח הטוב וכח הרע כדי לתת הבחירה בידו והוא יבחר בטוב וימאס ברע ונתן הממשלה בידו כמאמר חז"ל (שם) על פסוק (לקמן ד', ז') ואליך תשקתו ואתה תמשל בו שתשוקת ותאות אדם אל היצר הרע אבל אם תרצה, ואתה תמשל בו. וברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו והיא תבלין להיצר הרע שלא ישלוט על האדם כמאמרם שם. ועיקר הדבר, יראת ופחד ה' הן על ידי התורה הקדושה אשר אור אין סוף ברוך הוא נעלם ושופע בתוכה והן בבחינת (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד לזכור תמיד שהשגחת הקב"ה עליו בכל רגע ורגע ובזה ודאי העיד הקב"ה אשר קרוב אליך הדבר מאוד:

ככלל, הנפש בנויה מהרגלים,ואם הם טובים ,הוי אומר מתאימים לטבענו, הרי זה בסיס ליצר הטוב, ואם רעים הם, זה בסיס ליצר הרע...

בחינות שונות ביצר הרע                  

יש בנפש הבהמית דרגות רבות, הבאות לידי ביטוי בתאוות ומידות רעות, כמובא בספר שם משמואל פרשת משפטים - ושקלים שנת תרע"ח:

וי"ל עוד בלשון אחר עפ"י דרכו ז"ל, שעשר גרה הם לעומת עשרה הכחות שבנפש הבהמית, ועשר גרה הם לעומת עשרה הכחות שבנפש השכלית והאלקית, שבה נמצאים נמי עשרה כחות כידוע, ועשר גרה שלעומת כחות הנפש השכלית ניתנו לקרבנות. והטעם י"ל דהנה ידוע דיסוד וראשית העבודה הוא לזכך את הנפש הבהמית, שבלתי זיכוך הנפש הבהמית היא מושכת את האדם לתאוות החומר, והשכל בלתי אפשר להתקומם כ"כ נגדה כי השוחד של התאוות מעוור את עיני השכל, וכן הי' בעת מ"ת שהוצרכו לספור חושבנא לדכיותא מ"ט ימי הספירה וזיכוך הנפש הבהמית, דאל"ה גם התורה לא היתה מועילה, כי עובי הזוהמא של הנפש הבהמית היתה מחשכת את עיני השכל, ולא הי' אפשר התורה להינתן:

נכון להבחין בשני סוגים של היצר הרע,יצר הרע הקשור לתאוות, ויצר הרע הקשור למידות רעות, כמובא בביאור אפיקי ים לר' אייזיק חבר לקידושין :

תנא דבי ר' ישמעאל אם פגע בך וכו'...עיקר החטאים הם דבוקים בנפש שבו ושם הם מדות האדם, והם ג"כ ימינא ושמאלא שתי בנות לוט וכוללים ב' כוחות, וכמ"ש במדה"נ פ' וירא (ד' קט ע"ב) אמר ר' יהודה בא וראה לעולם אין יצה"ר שולט באדם אלא באלו ב' כוחות וכו' ותקם הבכירה וכו' נפש המתאוה היא המעוררת ליצה"ר וכו' ועדיין יש בלבו ולא נגמר לעשותה עד שזאת התאוה מעוררת לכח הגוף וכו'. ובנפש נגמר המעשה ובהם ב' כוחות תאוני וכעסני שהם שתי בנות לוט לעלוקה שתי בנות וכו'. ... והם אש ומים וכ"ז מבואר מתוך כתבי רבינו בכ"מ. והם נמשלים לאבן וברזל תאוני בענוגין דהאי עלמא והוא מים בקרירות בעצלות על הגוף כובד אבן וכו' והוא אבן מכשול, ובשמאלא איש לשון הוא באש מחלוקת והוא ברזל חרב חץ שחוט לשונם והוא כח האש שבו כידוע.

וכן בספר בניהו בן יהוידע על שבת דף קמט/א :

נראה לי בס"ד דידוע שני יצרים יש לאדם, אחד מתהווה מכוחות החמריים שבו וזה נקרא יצר הגופניי, ואחד הוא מלאך רע שנמשך מן הקליפה וזה נקרא יצר הנפשיי, ועל אותו היצר הגופניי אמרו רבותינו ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, ועל יצר הנפשיי אמרו רבותינו ז"ל יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, כי זה נמשך מן הקליפה מלמעלה, ולכל יום יש קליפה בפני עצמה כנגד בחינת אותו היום בלבד וכאשר אבאר בזה בס"ד לקמן במס' סוכה במאמרים הנז', והנה זה היצר הגופניי הוא עצור בקרב האדם מעת הלידה, והוא נקרא מתג החמור ככתוב [משלי כ"ו ג'] שוט לסוס ומתג לחמור, וכיצד זה שהוא מתג החמור שעצור בקרב האדם, אז יצר הנפשיי מושך בו את האדם לדרך הרע לעשות מעשים רעים, כי יצר הנפשיי שהוא מלאך הבא מן הקליפה בכל יום עושה פעולתו באדם בזה היצר הנקרא מתג החמור. ועל זה היצר שנאמר עליו מתגבר בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזר לאדם אינו יכול לו צריך להבין במה עוזרו, והנה נראה מזוהר הקדוש שעוזרו בשם אל שהוא חסד, כי עוזר זה עושה הקב"ה לאדם בתורת חסד ואינו משורת הדין, יען ששורת הדין מחייבת שהאדם הוא ילחם לעצמו, אך במדת חסד עוזר לו הקב"ה, וכל דבר הנעשה בתורת חסד נעשה בשם אל כנודע, ולכן אמר הכתוב [תהלים נ"ב ג'] מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום, והיינו הגבור קאי על יצר זה שהוא מתגבר בכל יום להרע לאדם, הנה חסד אל כל היום לעזור אותו...

החינוך נועד לחנך בהדרגה, להרגלים הטובים,והמתאימים לטבע האדם.  כפי שמלמד השל"ה הקדוש - שער האותיות - אות ד' דרך ארץ (יד) :

עיקר ויסוד גדול גידול בנים, התורה אמרה (דברים יא, יט), ולמדתם את בניכם, כי זהו התכלית של פריה ורביה להיות לו בנים ובני בנים עד עולם עוסקים בתורה ובמצות. וידוע כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), על כן צריך להרגילו ולחנכו במדות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה מב, א), תינוק היודע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל כו', תורה צוה לנו משה כו' ועניינים כאלה, ואמר הפסוק (משלי כב, ו), חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו. האב והאם לא ימנעו המוסר תכף מימי נערותו, ולהוסיף תמיד דבר יום ביומו כפי אשר יוכל שאת לפי הבנתו, ולא ימנע ממנו שבט מוסר, כמו שנאמר (משלי יג, כד), חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר.

הקושי הגדול בחינוך הוא בקדימות היצר הרע ליצר הטוב. שהרי מזמן היווצרותו של האדם, הוא מקבל את בחינת הנפש, והיא בבסיסה בהמית... ורק בגיל שלש עשרה מופיע האפשרות להופעת הרוח.

‍

[1] ובזוהר חלק א דף קעט/א : טוב ילד, דא הוא יצר טוב, דהוא ילד מיומין זעירין עמיה דבר נש, דהא מתליסר שנין ואילך (עמיה) כמה דאתמר, ממלך זקן וכסיל, ממלך דא הוא יצר הרע דאיהו אקרי מלך, ושליט בעלמא על בני נשא...

‍