ההתלהבות בכוחות הנפש

אושר התלהבות והתחדשות

ככל שאדם יותר מאושר הוא יותר מתלהב!

ככל שאדם מתחדש כך הוא יותר מאושר ולכן יותר מתלהב!

מה גורם לאנשים להיות מאושרים?

הדרך לאושר עוברת בהתחדשות באתגר סביר אבל מתמיד- בכל תחומי החיים בצד הפיזי הבריאותי, הרגשי והאינטלקטואלי.

כפי שהרב מלמד אותנו האושר אינו נמצא מחוץ לאדם הוא בתוכו, בהתפתחותו.

אורות הקודש ג' עמ' קה':

המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא,  רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות   וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו,  חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד,שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.

ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות גזלה הלכה ה

הָאָדָם הוּא מְדַבֵּר. וְהוּא כְּנֶגֶד יְסוֹד הָאֵשׁ כִּי דּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי מְדַבֵּר הֵם בְּחִינַת אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם עָפָר

וְהָאָדָם שֶׁהוּא הַמְדַבֵּר עִקָּרוֹ מִיסוֹד הָאֵשׁ.

מי שאינו מתחדש אינו חפץ בחיים ומחפש טעם לחיים בקולה וכדו'...

לאדם יש צורך להרגיש חי. החיות נובעת מכך שהוא מתחדש.

כאשר אינו מתחדש הצמאון לתחושת החיוניות בא לידי ביטוי בצורך לחוש גירויים.

הגירויים הם האקשן שדוחף את האדם לעוד ועוד גירויים על מנת לחוש חי... וזה כל עניין הבידור...

ולכן כל כך חשוב  לברר מה המטרה

ספר מסילת ישרים פרק א - בבאור כלל חובת האדם בעולמו

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד):

כדברי ספר דגל מחנה אפרים פרשת ויצא:

אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו'. הנה רבים תמהו על ענין לאכול וללבוש בודאי ידוע מזה שלחם אוכלים ובגד מלבישים, ויש לומר שיש בזה רמז נפלא על דרך שאמר הרב ר' פנחס על (מלכים - א א', א') והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו שהוא רמז כי ידוע שדוד הוא תורה שבעל פה וכשאין בה התחדשות התורה בכל יום ובכל עת רק שעוסק בדברים ישינים אף על פי שבכל פעם מלביש אותם הדברים בלבושים אחרים פעמים בגמרא זו ופעמים הוא מלביש אותם בגמרא אחרת ובפסוק אחר וזהו ויכסוהו בבגדים ועל כל זה ולא ייחם לו היינו שאין לו התלהבות מזה כיון שתוכם דברים ישינים הם אף על פי שהלבוש משתנה רק עיקר הוא שיהיו חדשים לבקרים וכמאמרם ז"ל (פסיקתא זוטא ו', ו') בכל יום יהיו בעיניך כחדשים,
וזהו יש לומר שרימז יעקב אבינו ע"ה שהוא היה התורה כולה כנ"ל כמה פעמים אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך היינו בענין התורה הנקרא דרך אשר אנכי הולך עליה שהוא היה סוד כל התורה כנ"ל ונתן לי לחם לאכול היינו שיהיו בעיני כחדשים תמיד לחדש בכל יום דברים ויהיה לי תאוה והתלהבות מזה כמו איש הרעב לאכול לחם ורוצה מאוד להחיות את נפשו וגם בגד ללבוש היינו שגם הלבוש יהיה גם כן חדשים בכל יום ויהיה בעיניו ממש להחיות נפשו בתורתו הקדושה מרוב החידושים ורוב תשוקת נפשו אליה והבן זה:

וכן מרחיב בספר קדושת לוי - לראש השנה :

וכל רגע ורגע הבורא ב"ה מחדשו וזהו דאמרינן בגמרא (בר"ר פי"ד, יא) כל הנשמה כו' על כל נשימה ונשימה תהלל יה דהיינו שבכל רגע הנשמה רוצה לצאת ממנו והקב"ה ברוב רחמיו בכל רגע ורגע משגיח על האדם ומרחם עליו ואינו מניח להנשמה לצאת ממנו ונמצא לפי"ז
כשאדם מעלה על מחשבתו תמיד הבחי' הזאת הוא בכל רגע ורגע ברי' חדשה ויש לו התלהבות לעבודת הבורא ב"ה כי לדבר החדש והמחודש יש התלהבות וכיון שהוא נעשה בכל רגע ורגע מחודש יש לו התלהבות גדולה לעבודת הבורא ב"ה

ויש אדם שאינו מעלה על מחשבתו הבחינה אמיתיית הזאת ומעלה על מחשבתו שח"ו אין הקב"ה מחדשו בכל רגע ורגע ומעלה על מחשבתו כיון שברא אותו הקב"ה בתחילה שוב אינו מחדש אותו בכל רגע ורגע ולזה אין לו התלהבות לעבוד את הבורא ב"ה.

כי דבר תמידי אין תענוג כלל ומחמת זה לפעמים נופל ממדריגתו

ואח"ז כשמתחיל לעבוד את הבורא יש לו התלהבות גדול וזהו פי' הפסוק וקוי ה' שהקב"ה נותן להם בכל עת ובכל רגע כח חדש ובכל רגע ורגע הם מחליפים כח מהקב"ה וזהו יחליפו כח הפעולה הוא יעלו אבר כי מלת אבר מורה על התלהבות וכן כתוב בכתבי האר"י ז"ל אלו שיש להם התלהבות כאלו שלפעמים הם נופלים ממדריגתם אז אח"ז בא להם התלהבות וזהו כנשרי' כי נשר הוא לשון נופל לשון אילן הנושר את פירותיו במשנה (שבת סז א) וזהו כנשרים הרצון אלו יש להם התלהבות תמיד ואין צריכין כלל ליפול ממדריגתם כיון שהוא על הבחינה זאת שהוא בכל רגע ברי' חדשה וזהו הפירוש בגמרא שבעת ימים כו' ללשכת פרהדרין ומפרש בגמרא למה נקרא שמה פרהדרין על שם שמחליפין כו' ויש בכאן דקדוק כי לפי זה הטעם אינו דבר טוב ולמה מכנה הלשכה זאת שיושב בו כה"ג על זה השם ונראה כי לפי הנ"ל שכה"ג צריך לתקן כל השבע מדות הנ"ל והאיך מתקן המדות הנ"ל כשמצייר במחשבתו שבכל עת ובכל רגע מקבלים כל העולמות.

יש ברכה מיוחדת על ההתחדשות

מסכת ברכות דף נד/א :

בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

מכוין בשורש ההתחדשות, באושר העליון, בבינה. במחברת הקודש - שער פורים: ברכה ג' שהחיינו יכוין באימא שממנה החיים שנקרא אלהים חיים שהחיינו ר"ל ש"ה שהוא תנהי"ם דאימא סוד ד' אהי"ה ...

רמב"ם יד החזקה - הלכות ברכות פרק י :

הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה:(ב) וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו

התחדשות ותשובה

בספר בת עין - פרשת תצא

מי שעשה תשובה וחזר ועשה עבירות אז צריכה התשובה שאח"כ להיות בבחינת התחדשות ביתר שאת

תחילת התגבשות האישיות ותחילת הופעתה בבחירה החופשית כאשר האדם בוחר, ומחליט להתקדם, ללכת, לעמול על מנת להגיע למקום יותר טוב. לשם כך קיבלנו תורה, המורה את הדרך.

ובכלל כל מהותו של העולם הזה הוא ההליכה וההתפתחות, ובעולם הבא זו בחינה של מנוחה מהעמל.

כדברי המהר"ל בספר דרך חיים - פרק ו משנה ט:

והביא אלו פסוקים האחד בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז, ידוע כי בעוה"ז נקרא שהאדם הולך מפני כי ההולך הוא מתנועע ללכת אל מקום פלוני ושם ינוח, וכן העוה"ז הוא פרוזדור לתקן עצמו ולהכין עצמו אל העוה"ב. וג' לשונות הם העוה"ז נקרא הליכה מפני כי ההליכה היא הכנה ותקון אל הדבר שבא בסוף ההליכה היא המנוחה והישיבה, וכן עוה"ז הוא תקון אל עוה"ב. ובקבר נקרא שכיבה כי לשון זה שייך אל הקבר, ובעוה"ב שייך ישיבה כמו שאמרו בפ"ק דברכות (י"ז, א') צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, וזה מפני כי הישיבה מורה על הקיום כאשר הוא יושב, ואין ההליכה דבר מקוים שלא נשאר הולך תמיד ואין השכיבה דבר מקוים, רק הישיבה כאשר יושב דבר זה מורה על הקיום, ומפני כי בעוה"ב שם הקיום הנצחי שייך לומר ישיבה.

וכן בספר דרך חיים - פרק ו משנה ט:

והביא אלו פסוקים האחד בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז, ידוע כי בעוה"ז נקרא שהאדם הולך מפני כי ההולך הוא מתנועע ללכת אל מקום פלוני ושם ינוח, וכן העוה"ז הוא פרוזדור לתקן עצמו ולהכין עצמו אל העוה"ב. וג' לשונות הם העוה"ז נקרא הליכה מפני כי ההליכה היא הכנה ותקון אל הדבר שבא בסוף ההליכה היא המנוחה והישיבה...

מדוע המלאכים נקראים עומדים?

המלאכים אשר הם אינם מתפתחים, אינם בעלי חיסרון,

כדברי בעל ספר קדושת לוי - פרשת וירא:

והנה צדיק נקרא מהלך שהולך תמיד ממדריגה למעלה למעלה ומלאך נקרא עומד וכאן רצה אברהם שלא יקנאו בו המלאכים התלבש עצמו בבחינת מלאך להיות עומד. וזהו והוא עומד עליהם:

וכן בספר התניא - חלק שני הנקרא בשם חינוך קטן :

הנה ידוע ליודעים טעמא דקרא מאי דכתיב כי שבע יפול צדיק וקם ובפרט שהאדם נקרא מהלך ולא עומד וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה הוא בבחי' נפילה ממדרג' הראשונ' אך כי יפול לא יוטל כתיב ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדריגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח"ו שאעפ"כ הוא למעלה מכל האדם בעבודתו כי נשאר בה בחי' רשימו ממדריגתו הראשונה אך עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו בטרם שהגיע למדרגת צדיק וז"ש גם כי יזקין וגו', והנה ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך וית':

מי שהולך כראוי הוא מאושר! מתקדם ומתפתח ומתחדש! האושר וההליכה כרוכים זה בזה,

כדברי בעל ספר פרדס רמונים - שער כג פרק א:

ומפני היות האושר נשפע ע"י מן החכמה לבינה לכן הוא נקרא אשר. ובז"ח שה"ש הנ"ל נראה שאשר נקרא מלשון הליכה כמו לא תמעד אשוריו (תהלים לז לא) וז"ש קאים הכא והכא פי' עומד בבינה ועומד במלכות כדמוכח התם. ואפשר לומר שהוא עולה אל הבינה בסוד הדעת להתייחד.

ונמצא אגב חדא תרתי לשון הליכה ולשון אושר ממש דהיינו עולה ומייחד אבא ואימא ויורד ומתייחד עם המלכות והכל בבת אחת.

בתנועת ההליכה יש חיבור של ימין ושמאל, חכמה ובינה, ושל מעלה ומטה ת"ת ומלכות... מה שגורם להופעת הדעת והקו של האור בחיינו!

ההליכה ענינה התקדמות ממדרגה למדרגה, על ידי רגל ימין ורגל שמאל... תנועות של חסד ודין מתאזנות יחד!

כדברי הרמח"ל בספר אדיר במרום ח"א - בגולגלתא יתבין תריסר אלפי רבוא עלמין :

הם ד' דברים שיש במצב האדם, עמידה, הליכה, סמיכה, ישיבה. והנה הישיבה היא במלכות עצמה, הסמיכה היא מן היסוד, הליכה מן הנ"ה, עמידה מת"ת. ...ויש גם כן ההליכה, וסודה, ובלכתם ילכו (יחזקאל א, כא). כי צריכין המאורות ליסע ממדרגה למדרגה לעשות שינוי ההנהגה, וזה בא מנ"ה, אך העמידה בא מת"ת:

ולכן יש ברכה על האיזון הנכון בהליכה תוך כדי התקדמות

ה' אלוקינו מלך העולם, המכין מצעדי גבר"- האדם הולך. וזה רצון אלוקי שהאדם יילך.

מסביר הרב קוק בפירושו לתפילה:

נפלאים הם צעדי האדם..רק השיווי הנפלא של המשקל...בודאי משפיע על התכונה הנפשית של האדם המלאה כוחות הפכיים ומתנגדים... לשקול את מהלכיה...תיקון המידות ותיקון המעשים..."

חיים של התחדשות

על מנת לחיות חיים של התחדשות אנו נדרשים לבחור במטרות ולהציב מטרות ברורות, ומהן יש לגזור מטרות ביניים אשר מהוות את הדרך למטרה הראשית.

כאשר אדם מציב לעצמו מטרות, הן כוללות מטרות  שעניינן הפיתוח האישי, ומטרות על שעניינן ההטבה לזולת.

יש חשיבות לפיתוח האישי אשר מאפשר לאדם להטיב לזולת לאומה ולחברה בכלל.

בדרך כלל ההטבה במעגל החברתי תבוא לידי ביטוי במקצוע שהאדם בוחר להטיב בעזרתו לזולת.

המקצוע נועד למלא את המשימה בחיים.

לא רק להרוויח כסף, לכסף יש חשיבות רק כאשר הוא מסייע למילוי הייעוד.

כאשר אין התחדשות פנימית, והאדם עומד במקום מבחינת התפתחותו, אין לו ייעדים שנובעים מרצונו להטיב לעולם, אזי הוא מחפש התחדשות  חיצונית, כצפייה בנייד, בסרטים או טיולים בעולם...

התחדשות פנימית יוצרת מצב של אושר קבוע, מלווה בשמחה.

האושר נובע ממצב שבו האדם נתון בהתחדשות מתמדת,

ההתחדשות נובעת מאתגר מתמיד  שאינו מאיים ואינו משעמם.

פרדס יוסף על ספר ויקרא פרק טז פסוק א

[ד] ברש"י משל לרופא אל תאכל צונן ואל תשכב בחמה (ט"ז, א). למה הביא אלו שתי אזהרות, דבכל מצוה צריך שני דברים, א. שלא יעשה כמצות אנשים מלומדה בלי התלהבות, ב. שלא יעשה בהתלהבות גדול יותר מכפי ערך השגתו, דהא בני אהרן מתו שעשו המצוה בהתלהבות יותר מכפי ערכם

אתגר שבו באים לידי ביטוי הרצונות והיכולות של  האדם.

ההתחדשות מעוררת רצון חזק באדם, השיגרה יוצרת מצב של חולשת רצון, וההתחדשות יוצרת עניין מחודש,ורצונות חדשים.

וזה גם יסוד התשובה כדברי הרב באורות התשובה יב י:

התשובה היא חדוש החיים. אי אפשר לתשובה שלא תשנה את ערך החיים כולם כשהחיים נמשכים, וממילא הרי היא משנה את ערכם לטובה...

אורות התשובה ט א:

הרצון הבא מכחה של התשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, לא הרצון השטחי שהוא תופס רק את הצדדים הרפים והחיצונים של החיים, כ"א אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה.

אורות התשובה טז ג:

אין לשער ואין להעריך את גדולת האושר, שצריך האדם לחוש בעצמו, ברב קורת רוח, מתוך אותו הצער העדין המצער אותו בעת אשר רוח הקדושה והטהרה של התשובה חל עליו.

תחושת החיים היא האושר הגדול ביותר

במי מרום (ו) ממעיני הישועה / חלק א - גלות וישועה / פרק מא

 רק חפץ בחיים מצד עצמיות החיים, ולא מצד שום דבר אחר, חפץ זה עצמו הוא האושר הכי גדול שלו, ומגיע על ידי זה לכל מה שחפץ

הרב חרל"פ בלחם אבירים:

השמחה והאושר הוא בהתחדשות של האדם...

מי מרום (יב) שיחות על התורה דברים / פרשת כי תבוא / מאמר מז

השמחה תבא בעת ההתחדשות, בזמן החידוש מתחדשים עמו כל כוחותיו ומתבטלות התכונות הטבעיות. אין שנאה ואין תחרות, וממילא אין עוון. וכן הוא בדרך משל כשאדם יתבשר שזכה בזכיה גדולה הוא מוותר על כל ההקנטות שמקניטים אותו ואין זה עולה על דעתו כלל. ורק כשהתרגל אל הבשורה והדבר נעשה אצלו ישן חוזרות אליו התכונות הטבעיות, שיוצאות ממחבואן ופועלות ברעתן כפי שהן באמת. וכן הוא שבשעה שמרגישים את ההתחדשות רחוקים אז מכל כבלי העולם.

הרגשת ההתחדשות היא להכיר שכל העולם וכל ההויה כולה מתחדשת מאתו ית' בכל רגע ורגע, וממנה ועל ידה תבא השמחה הישרה ומבלעדה אין שמחה בעולם. אמנם כמו שמשיגי ומביני החידוש ההוא הם אך ישראל עם קדושו, כמו כן המקום המבוצר להכרה זו הוא אך ורק ארץ ישראל.

עמלק מיוחד הוא נגד הכרה זו, ועל כן יושב בארץ הנגב על גבול ארץ ישראל, לעכב אותם מלבא שמה לפרסם חידוש העולם, וההתחדשות הבלתי פוסקת.

מקור ההתחדשות

ההתחדשות נובעת מההכרה שיש תכנית אידיאלית עליונה למציאות כולה,

כדברי הרב

באורות הקודש ב הטוב הכללי האידיאל העליון  מ :

בינה הוא האידיאל העליון איך שהעולם צריך להיות, בתכלית הטוב, הנועם והאושר, לא כמו שהוא עם גבוליו ומצריו, וזעירותו, כי אם ברעיון הדרור, המוחלט מכל מועקה שבעולם, עולם מלא, עולם עליון. וממעל לבינה היא החכמה, מה שעולם זה עומד להכיר ממה שיותר עליון ממנו. ומה שהוא יותר עליון מכל אידיאל עולמי בהכרה, ואידיאל עולמי מלא בעתיד, הם תמיד מקושרים זה אל זה.

אורות הקודש ב המצב המאושר  ל :

המצב המאושר הוא המצב הנפשי, שנועם ד' ועונג אהבה ושיקוק עליון מופיע בתוך הנשמה במצב של מנוחה וקביעות.

הנעימות היא בחינת התכנית האידיאלית של האדם ושל העולם.

נעים לנו כשאנו מתקרבים לתכנית האידיאלית של עצמנו...

במי מרום (יב) שיחות על התורה דברים / פרשת כי תבוא / מאמר מז

בזוהר הקדוש [במדבר ח"ג קיח, א] נאמר "עבדו את ד' בשמחה" [תהלים ק, ב] בארץ ישראל, באשר השמחה רק בזמן הרגשת ההתחדשות שמשיגים בארץ ישראל דוקא, וכשמזניחים חלילה את ההרגשה הזו באה ח"ו התוכחה "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

וזהו תוכן הפרשה לעורר את ישראל שיהיה הכל בעיניהם כחדש, "היום הזה נהיית לעם".

ובהיות שתעודתם ומקור חיותם של ישראל הוא אך על ידי הכרת ההתחדשות והשמחה הבאה ממנה, ובזמן שאין להם זה אין להם כלום, התעורר משה להמשיך זהר ההכרה והשמחה הלזו גם בהיותם בגלות, ועל כן הרגיש שמפני זה כל יסודו להיות בארץ ישראל והתחנן על זה, אבל לא נענה, כדי להשאיר מזה גם בחוץ לארץ, ולמען יהיה לאל ידם להחזיק מעמד גם שם, ועם משה ישובו אחר כך לארץ ישראל.

ההתחדשות היא חלק בלתי נפרד מהיכולת לעשות תשובה

כדברי הרב באורות התשובה ה ה:

העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה : כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי שהוא החפש האלהי שאין עמו שום עבדות.

וכן באורות התשובה ט א:

קביעות המחשבה של התשובה היא מיסדת את אפיו של האדם על יסוד האצילות, והוא סופג אז תמיד אל תוכו רוח עדין, ומעמידתו היא בזה על הבסיס הרוחני בחיים ובמציאות. התשובה השרויה בלב תמיד, מודאת לאדם את הערך הגדול של החיים הרוחנים, והיסוד הגדול. שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מלואיו, נעשה תוכן מוטבע בנפשו ע"י אור התשובה הקבוע בו...

התשובה והתחדשותה מביאים להארה עליונה מאד. אף שבראשית הרצון לשינוי עלולה להופיע חולשה הנובעת מכך שאין שביעות רצון מהמצב הקיים.

כדברי הרב באורות התשובה  יא א:

מצד הבינה התשובה באה.

על מנת להיות בעוצמה מתמדת של רצון ומוטיבציה, יש להיות ממוקד במצב הרצוי, אם המצב האידיאלי נשכח הרצון נחלש.

כאשר המיקוד במצב האידיאלי,צריך להכיל תמונה שלימה, כיצד נראה המצב האידיאלי שאליו אנו שואפים להגיע.

מי שנמצא ממוקד בנשמה ברצון האמיתי שלו, יכול להיות מנהיג

כדברי בעל מאור ושמש - פרשת פנחס ד"ה וידבר :

ומחויב כל איש ישראל להגביר הצורה על החומר לבל ילך אחר תאות לבו הבאה מצד הנפש הבהמית, רק ישתדל תמיד להגביר נפש השכלית הבאה מצד מלכות דקדושה להיות יראת ה' חופף עליו כל היום לבל יטה אחר שרירות לבו. כשתיקן בחינת נפש מבחינת מלכות אז הוא כלי מוכן לקבל בחינת רוח הבאה מעולם התפארת בחינת תורה, כדי שיוכל לדבר דבורי תורה ותפלה בהתלהבות ובדביקות כמו שתרגם אונקלוס על פסוק ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא. ובתיקון את עצמו בבחינת רוח אז יוכל להמשיך עליו בחינת נשמה מעולם הבינה עולם הנשמות עולם התשובה.

היכולת להיות ממוקד כל הזמן במצב האידיאלי אליו שואפים להגיע, היא תנאי ביכולת להגיע לשם ולא להתייאש באמצע.

המצב האידיאלי, הוא גם תמונה של המטרה וגם של הדרך אליה, מהי הדרך האידיאלית להגיע למצב האידיאלי.

ההליכה וההתקדמות, התשוקה הבלתי פוסקת היא עיקר חיי האדם...

יש להשתדל לקבוע מהו המצב האידיאלי המפורט,לטווח רחוק,ולגזור ממנו את התהליך בו נגיע למצה הזה,התהליך הרצוי!

כולל התיחסות לקשיים ודרכי התמודדות אתם.

ללא התיחסות לתהליך המצב האידיאלי מעורר ייאוש,כי הוא נשגב ורחוק מידי.

יחזקאל פרק יב כב:

בֶּן אָדָם מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן:(כג) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כִּי אִם דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן:(כד) כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל:(כה) כִּי אֲנִי יְדוָד אֲדַבֵּר אֵת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כִּי בִימֵיכֶם בֵּית הַמֶּרִי אֲדַבֵּר דָּבָר וַעֲשִׂיתִיו נְאֻם אֲדֹנָי יֱדֹוִד:(כו) וַיְהִי דְבַר יְדוָד אֵלַי לֵאמֹר:(כז) בֶּן אָדָם הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא:(כח) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יֱדֹוִד:

באוה"ק א' עמ' צז

לשחרר את האדם, על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו, בגילוי כל כשרונותיו הפנימיים, זאת היא מגמתנו. שפנימיות הדברים היא המגמה האלהית שבהויה, מגמת  עריגת הכמיסה של האדם.המטרות הרחוקות, שהן נשגבות, מנשאות את הנשמה אבל רק אז הנן נושאים חשובים להתרבות, כשהן מסגלות להן את כל ארחות החיים, של המטרות הבינוניות, שהן לפי רוחו של האדם הבינוני, להיות עוזרות למגמתן. אז החיצוניות של  העולם איננה פונה עורף, ולא לוחמת עם הפנימיות שלו.

יש להיזהר מאידיאלים עליונים שאינם שייכים כלל לעולם, ואינם נוגעים כלל למציאות, עלינו לראות בכל אידיאל שלב שבהתקדמות האדם והעולם.

אנטיגנוס איש סוכו.

והמטרה הגנוסטית, לחיות בעולם האידיאי כך שהעולם הגשמי לא יפריע לו בכלל.

לחיות בידיעה עליונה,המנותקת מהעולם הגשמי... ולמעשה לשיטתם,אין כל ערך למעשה הגשמי כשלעצמו...רק ידע עליון מוביל לגאולה...לשיטתם, הבריאה היא מרד של אל רע באל הטוב...

ורק חכמה פילוסופית,יכולה להציל את האדם מהעולם.

תחילת הנצרות מושפעת מהגנוסטיקנים, שרצו לנתק אותה מהיהדות שסותרת את יסודות הגנוסטיקה.

לדעתם, ניתן להתנהג בעולם הגשמי בכל צורה שמתחשק, אין לזה כל משמעות וכל השפעה, חוסר מוסריות מוחלטת, חוסר במעשה הנכון... מי שהשפיע מאד על הגנוסטיקה היה אפלטון, רבו של אריסטו... מורו של אלכסנדר מוקדון.

אנטיגנוס, בשמו מעיד על כך, שאין לשאוף לידיעה מנותקת מהמציאות, ולכל מעשה בעולם הגשמי יש השפעה רוחנית... בבחינת שכר! ולא בבחינת פרס שמנותק מהמעשה עצמו!

תהליך ומטרה

העולם הזה כולו הוא תהליך... ובבירור סופי יתברר שהעולם נברא כדי שיהיה תהליך, והתמודדות ובחירה ומתוך כך הגעה למחשבה תחילה. וככל שהדברים יותר קרובים לקדושה התהליך יותר קשה!

כמו עם ישראל בארץ ישראל, קשיים מהאבות ועד ימינו. בית המקדש חרב... תורת ישראל וקיומה בתוכנו, אחדות ישראל... התהליכים הטבעיים הם קלים הם כבר כאן כי הם לא המטרה של העולם. אך חינוך ילדינו זה חלק מהתהליך האידיאלי של העולם, זה קשה!

אך אל ייאוש! איננו מפונקים שרוצים שלמות עכשיו. אנו יודעים שיש תהליך והשתלמות.

כמובא בשיח יצחק ב ליקוטים ב:

כענין "סוף מעשה במחשבה תחילה", שכלל כוונת הבריאה היה רק בשביל הבחירה והעבודה, כדי שישפיע הוא יתברך מטובו לבריותיו ע"פ מעשיהם שלא במתנת חנם, ולא לזון מנהמא דכיסופא, כמ"ש "פיה פתחה בחכמה וכו', צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל.

על מנת לשמור על הכוחות,לכל אורך התהליך, יש להאיר את כל שלבי הדרך, באור התכנית האידיאלית.

בכל שלב של התקדמות טמונה כל הראשית כל המטרה כולה...

כל חלק בתהליך מואר לגמרי מאור המטרה האידיאלית.

תיקון העולם הוא בכך, שמשתדלים שטעם העץ התהליך יהיה כטעם הפרי.

אורות התשובה   פרק ו

מציאותה ופעולתה הפנימית של התשובה בעמקי גנזי האדם והעולם וכנסת ישראל / ז

"מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון.

ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז. לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים.

יחד עם זאת יש להיזהר מתנועה ללא מטרה!

זו הסתה עמלקית!

"אשר קרך בדרך"

גם עמלק מציע תנועה בדרך, אך זו דרך של ספק ותנועה ללא מטרה ממשית, מה שגורם לחיפוש מטרות נחותות ומגושמות של השרדות ברמת הנפש הבהמית בלבד!

עמלק מקדש את הספק העולמי כמטרה...

כי תולה הכל בידיעה האנושית המוגבלת...

ועל ידי כך מבטל את היכולת להגיע למטרה וליישם את הרצון.

אורות הקודש א שלילת הספקות   לט   :

צללי הספקות מתפשטים לפי אותה המדה שהאורה האלהית אינה תפוסה בפנימיות מהות החיים.

יש ללמוד שכל רגע הוא כולל את המטרה בתוכו...

בראשית כלול הכל. גם הכל בסקירה אחת וגם כל פרט ופרט, ויותר מזה.

בכל פרט יש תמצית הכל. כל רגע ורגע יכול להיות ראשית. בבחינת "תשובה" מאהבה.

ספר גבורות השם - פרק לז:

והראשית במה שהוא ראשית הדבר הוא שקול נגד הכל כי הראשית הוא התחלה אל הכל ומאחר שהוא התחלה אל הכל נחשב כמו הכל.

ובראשית יש נקודת מפגש בין האין סוף והסוף... ולכן יש קדושה מיוחדת במה שהוא ראשית...

כדברי המהר"ל בספר גבורות השם - פרק לח :

מ"מ לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם, לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד.

ארץ ישראל היא מקום שבו יש סגולה לגלות את המטרה בתהליך,

מראשית שנה ועד אחריתה...

ספר דברים פרק יא

(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:(יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:

ספר מאור ושמש - פרשת נצבים ד"ה או:

ולזה אנו אומרים בזמר לכה דודי מראש מקדם נסוכה סוף מעשה במחשבה תחלה, שרומז שהגם שמלכות הוא סוף המעשה הוא במחשבה תחלה, שראשית המחשבה בבריאת העולם היה למען יתגלה מלכותו בתחתונים. ולכן כל עיקר עבדות ה' הוא שישים האדם כל מגמתו בתורה ובתפלה ובכל פרטי עבודתו לבנות קומת השכינה ולהעלות מדת המלכות

ב"ב קנח.

אוירה מחכים

יש בארץ כוח לגלות את הראשית, המהות, המטרה החכמה..

ד' בחכמה יסד ארץ...

וברור אם כן מדוע אבן השתיה שממנה הושתת העולם נמצאת בקודש הקודשים, נקודת הראשית..

ארץ ישראל נבראה תחילה- תענית יח:

עבר ועתיד

היכולת לחיות הווה משמעותי,בעל מוטיבציה ורצון,נובעת מצירוף כל העבר, עם כל העתיד האידיאלי!

אורות התשובה ז ב:

כל מחשבה של תשובה מאגדת את כל העבר אל העתיד, והעתיד הרי הוא מתעלה בעלוי הרצון של התשובה מאהבה.

אורות התחיה ה:

וכל מה שיגדל כחו של העבר וערכו של העתיד, כך הם יכולים לעשות את ההוה, המזריח מכחם, להוה גמור המלא חיים ותנועה אמיצה. גדול הוא עברנו ויותר מזה גדול הוא עתידנו, שמתבאר יפה בחפצנו בצדקת האידיאלים הגנוזים בנשמותינו. בכח הגדול הזה חיים וקימים בקרבנו ברוח חיים מלא כל רגעי ההוה, וכל הזכרונות ממלאים הם בעזם כח חיים המון מעשים רבים, כח בינה מיוחדת, כח יצירה בצביון מיוחד, השקפת עולם מסומנת, מצות, מנהגים וסדרים, וכולם מלאים לקח ולבוב, אהבה ועדן, ומשוקים מטל של חיים ושל גבורה והוד, מעדן שלנו, מגבורה שלנו, מהודנו היחידי...

יחד עם זאת צריך לראות את המטרה בעתיד שמאירה את ההווה שלנו

כדברי הרב באורות התשובה יג ט:

יסוד התשובה צריך לעולם להיות מונח על התיקון של להבא. ובתחלה לא ישים כל כך לעיקר מעכב על דבר העבר, כי אם יבא מיד לעסוק בתיקון העבר ימצא מניעות רבות ויהיו דרכי התשובה וקרבת ד' קשים לפניו : אבל בהיותו עסוק באמת לתקן את מעשיו, הדבר מובטח שאז יעזרוהו מן השמים גם כן על תקנת העבר.

אורות התשובה  ה א:

התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבא לידי האושר הגדול של תשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול.

כפי שראינו את דברי  הרב חרל"פ לבנו[מכתבי מרום מכתב יג]:

שעיקר המגמה של הבריאה כולה היא התשוקה והגעגועים, שהכל יקוו לאור. ובכן היסוד הוא התשוקה, והוא עצמו גם הנצחון היותר מזהיר, וממילא צריכים להיות מרוצים מאד ובעיקר מהתשוקות, ואם דואגים רק על הסוף, מה שהעולם קוראים: נצחון, אין זה אמת, וכו'."

אורות התשובה ה ד:

רוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן לו את עיקר צביונו ודחיפת התפתחותו, ובריח בשמיו הוא מעדן אותו ונותן לו את כל כשרון יפיו והדרו.

התלהבות ותנועה

האדם בטבעו חפץ לנוע, להתקדם למטרה.

ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן קנו :

וְלָבוֹא לְהִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עַל יְדֵי תְּנוּעָה. כִּי תְּנוּעָה מְעוֹרֵר חֲמִימוּת.

אף שהתנועה יכולה להיות פנימית

ההתלהבות אינה בהכרח בתנועה פיזית

בעל שם טוב על התורה - פרשת נח

ע. פעמים יש לעבוד להשם יתברך בנשמה לבד, דהיינו במחשבה, והגוף יהיה עומד במקומו, כדי שלא יחלה כשישתמש בו הרבה, ולפעמים יכול אדם לומר התפלה באהבה ויראה והתלהבות גדול בלי שום תנועה, ויהיה נראה לאדם אחר שהוא אומר אותן דברים בלי שום דבקות, וזהו יכול האדם לעשות כשהוא דבוק מאוד להשם יתברך אז יכול לעבוד אותו בנשמה לבד באהבה רבה וגדולה, וזה העבודה הוא יותר טובה והולכת במהירות יותר ובדביקות יותר להשם יתברך, מהתפלה שנראה בחוץ על האברים מג) ואין להקליפה אחיזה בזו התפלה שכולו הוא בפנימיות:

ספר צוואת הריב"ש (רבי ישראל בעל שם טוב) - הנהגות ישרות

צה. לפעמים יכול האדם לומר התפלה באהבה ויראה והתלהבות גדול בלי שום תנועה ויהיה נראה לאדם אחר שהוא אומר אותן הדברים בלי שום דביקות וזהו העבודה הוא יותר טובה והולכת במהירות יותר בדביקות להשי"ת מהתפילה שנראה בחוץ על האברים ואין להקליפה אחיזה בזו התפלה שכולו הוא בפנימית

יסוד האושר

אורות הקודש א' עמ' צא': יסוד האושר

עב

יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר  בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה.  ובכל הערכים כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר, יופי וטוב, בפני עצמו כפי מדתו.

יסוד ההתחדשות וההתפתחות, הוא:

אהבת האמת- המפגש עם התכנית האלוקית, וסידרה, מתוך ההכרה שיש לעולם מהות ומטרה.

אהבת היושר - והיכולת האנושית להשפיע כקו מלא תקוה ואור תוך חיבור הנשמה והגוף, והופעת הקדושה.

אהבת היופי- ההגעה למערכת יחסים של הרמוניה עם הסביבה,

אהבת הטוב- וגילוי הקדושה למעשה בחיים, על פי הרצון האלוקי..

ישראל ותחיתו פרק כ

כל נתיקה שבמערכי הלב מהקוים העליונים הארוכים, במרחקי אידיאליהם העליונים, כשהיא באה בין ביחיד ובין בצבור הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו.

‍גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצרופו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחית המתים.

כדי להצליח לאהוב את האמת בשכל צריך להתעורר, להפסיק לחיות בתוך הרגל.

כפי שמלמד הרמח"ל  במסילת ישרים - פרק ב - בביאור מדת הזהירות

הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה...

כאשר הנשמה מתגלה ביכולות האדם מתלהב ושמח

התפשטות הנשמה באברים

מציאות קטן  רלו

וי"ל שהשמחה גורמת התפשטות הכחות הנפשיות, הפועלות שמעוררו לידי פעולה ותנועה על ידי שהכוחות הנפשיות מתגברות על החומר. והעצב סגולתו לקמץ כוחות הנפשיות שלא יתפשטו בכל הגוף, וממילא קשים לפעול. וכן בלשון חז"ל (עירובין ג, ב) אמות מרווחות המתפשטות יותר נקראו שוחקות, ואותן שאינם מתפשטות כל כך נקראו עצבות.

"כאשר האדם מגיע לדרגה של "עשה רצונו כרצונך"[1], שרצונו הוא תמיד לעשות את רצון ד', הרי הוא מיושר על פי הרצון האלוקי.

אדם כזה שרוי בשמחה, משום שרצונו הפנימי האמיתי מתגלה בארחותיו,

כדברי הרב:

"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". "צדיקים לאורה וישרים לשמחה".האורה מרבה שמחה בטבע הנפש, כמש"כ "אורה ושמחה". וא"כ נעם השמחה הוא התכלית, והאורה היא האמצעי לה.... לישרי לב, שישרו רצונם כרצונו של השי"ת, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה, ולא רק באמצעות האור, והם רואים עולמם בחייהם".[2]

כדברי ר' צדוק ברסיסי לילה אות [נג] :

כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב דהישרנות מוליד שמחה בלב כי תומת ישרים תנחם והולך בתם ילך בטח ואין חסר כלום וע"כ לישרי לב שמחה. ובתענית (טו.)

השמחה מביאה את כוחות הנפש מהעלם לגילוי

רבי שלום בער מליובאוויטש, מאמר "שמח תשמח" תרנ"ז

"הּנֵה אָנו  רֹואין דְּבְדֶרך כְלָל טֶבַע הַשִמְחָה הוא לִּפְרֹוץ גָדֵר, דְהַיְינו כָל הַגְדָרה וְהַגְּבָלָה שֶּבַּנֶפֶש, טֶבַע הַשִמְחָה היא לִּפְרֹוץ הַהַגְדרה וְהַהַגְּבָלָה...לְפִּי שֶהַשִמְחָה מביאָה אֶת כֹוחֹות הַּנֶפֶש מן הַהֶעֱלֶם אֶל הַּגִּילוי עַד שֶּפֹוְרצִּים אֵת ּגֶדֶר הַהַגְּבָלָה הְָרגִּילָה".

כאשר האדם פועל מתוך אושר הוא מתלהב!

יסוד האש

כפי שלמדנו, יסוד האש, המרה האדומה קשורה להתלהבות.

ספר לשם שבו ואחלמה - ספר הדע"ה חלק ב - דרוש ג ענף ו

הרי לנו כי מציאות מדרגת מעלת האדם הנה הוא מכל הד' יסודות העליונים כולם אך העיקר מה שמתגבר ומתגלה בו הוא יסוד האש העליון כי ממנו כח המתעורר ועל ידו מוציא כל כחותיו לפועל כי על ידו הוא חושב ומדבר ומעיין ומשכיל. ומתראה על ידו כל מדרגת מעלת האדם

כדברי בעל התניא א נ:

דהיינו שע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא ממש חשיב תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפאר' גדולתו לאסתכל' ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעל' וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית ומזה באה לידי צמאון וכמ"ש צמאה לך נפשי.

וכן בעל אוהב ישראל על ויצא:

ובשבת צריך כל אחד מישראל להיות מתלהב לבו לעבודתו ית'. ובזה מעלה יסוד האש.

יסוד האש כנגד המרה האדומה

ספר פתחי שערים נתיב קיצור אבי"ע - פתח ד :

ובאמת כל החטאים הם בנפש שבכבד שבו הם המדות והתאות, והוא כולל ד' יסודות שהם ד' ליחות ונקרא ד' מרות, ירוקה אדומה לבנה ושחורה שהם נגד ד' כללות המדות שבאצילות חג"ת ומלכות המקבל והם נגד ד' חיות המרכבה. וכמו שמד' חיות אלו השפעות כל נבראי מטה וכן מד' ספירות שבאצילות שורש כל המאורות והשגחות כל העולמות, כמו כן אלו ד' מרות כוללים כל כחות הגוף, ושינוי הגוף הוא ע"פ ד' מרות אלו לפי ערך המרה המתגבר בו, והם בד' אברים שבו, ריאה בו מרה לבנה יסוד המים, וכבד מרה אדומה יסוד האש, ומרה ירוקה נגד רוח, וטחול שם מרה שחורה והוא בתחתית הגוף שואב מותרי דם שבכבד, והוא נגד מלכות גוון חשוך דלית ליה מגרמה כלום:

יותר מידי אש מטרות בלתי מושגות, מובילות לכעס וגאוה, ורצון להרוס בבחינת עזות פנים.

כדברי הרב בשערי קדושה א ב: נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטם:

יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו

ומי שמתלהב באמת, מסוגל למסור את הנפש.

כאשר יסוד האש תקין, הרי שיש לאדם מסירות נפש, הוא מוכן להקרבה עצמית למען האידיאלים שלו.

פסחים דף נג/ב:

עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.

כדברי הרב באורות עמ' קלח' :

אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתואריo מוגבלים.

כוללת היא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לאלהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו. והתשוקה להאלהות בהתלהבות נפש אמתית, מתגלה היא בכל פינותיה, מתגלה בתורה ומצות,  מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר, "כלתה נפשי - לאל חיי", מתגלה במסירות נפש תדירית... גבורת-רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת.

כדברי הרב באורות הקודש חלק א

עמוד קפא  הכרת ערך הנשמה יז:

לא תוכל להכחיש עצמת מעלתה ואורה, הנשמה המאירה תמיד, המלאה תמיד שלהבת אש קודש, וצמאון אלהי עליון, הספוגה כולה תמיד בנחלי עדנים של קודש קדשים, השרויה תמיד בתוך ספירה של שירת זמרת נגינת נועם קודש... וכן באורות הקודש / חלק ג - מוסר הקודש עמוד רי

הצמאון הלוהט   יא :

את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות.

.

עבודת ד' מתוך התלהבות  

בראשית חכמה - שער האהבה - פרק רביעי

בכל מצוה ומצוה שיעשה, צריך שיעשנה בחשק והתלהבות הלב באהבה גדולה מאד, והוא ענין רעותא דלבא שפרשו בזהר כמה פעמים, ואי אפשר לרעותא דלבא שהוא החשק הזה אם לא הקדים המחשבה בשם יתברך והאהבה בו, ומצד האהבה תוליד החשק הזה,

עמלק מקרר את ההתלהבות, הספקות...  גורם למוחין דקטנות!

ספר קהלת יעקב - ערך מו

בחינת מוחין דקטנות עשה לך עמלק אשר קרך בדרך שהקירך וצננך מבחינת התלהבות ומוחין דגדלות ונפלת לבחינת מוחין דקטנות, ועל כן קודם קריאת שמע מזכירין מחיית עמלק דסוד קריאת שמע הוא המשכת מוחין דגדלות וזהו עניין מחיית עמלק,

ספר עבודת ישראל - פרשת זכור

וזה זכור את אשר עשה לך עמלק, לך ממש שעשה בקרבך ענין עמלק עמל קסם ומרי, אשר קרך בדרך, קרך הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות. שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ה' תמיד, והיצה"ר מקרר את האדם ומעצלו

מי שחי מתוך הרגל אינו מתלהב.

לא באנו לעולם כדי לעשות את מעשינו מתוך הרגל!

כפי שנוזף ישעיה הנביא פרק כט  יג:

וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

כדברי הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים:

שְׁלֵמוּת הַלֵּב הוּא - שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּטֹהַר הַכַּוָּנָה, דְּהַיְנוּ, לְתַכְלִית עֲבוֹדָתוֹ בִּלְבַד וְלֹא לְשׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת, וְנִכְלָל בָּזֶה, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׁלֵם בָּעֲבוֹדָה וְלֹא כְּפוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, אוֹ כְּעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה כָּל לִבּוֹ נָתוּן לָזֶה.  אנו רוצים להיות ממוקדים בדברים החשובים, ואילו את ההרגלים להשאיר לעניני הנפש. לענינים השייכים  לכוח המצמיח את כוחותינו כל העת.

מסביר הרב יצחק אייזיק חבר בפתחי שערים נתיב עולם התיקון כו, וכן בקיצור אבי"ע ג,

שההרגלים הם בנפש, והמעשים שיש בהם רצון הם ברוח.

כדברי הרב באוה"ק א  עמ' קלח:

ההכרות הפנימיות שבנשמה הולכות ומתחזקות בקרבה. כשיפנו לפניה את הדרך מאבני המכשולים, שהם המחשבות הרעות, המדות והמעשים המקולקלים, מתרוממת מעצמה היא הנשמה אל חשקה העליון, להיות טובה וישרה, מוכנת בטהרתה, לטוהר המוסר, לקרבת אלהים, ועדינות הרוח, לאהבת הבריות, הצדקה, החסד   והמישרים. העבודות המעשיות והרוחניות, החינוך וההרגל הטוב, אינם כי אם תוכנים כאלה, שהמכשולים מתפנים על ידם. והתנוצצות   האורה העצמית מתחילה לחיות את חייה, כבקיעת השמש מתוך העננים".

מה טענו הפילוסופים?

נקדים ונאמר שאין אנו באים ללמוד את שיטתם, אלא להראות למה היה מסוגל שכל אנושי לחתור ולהגיע!

בספר עבודת הקודש חלק ג פרק טז

הפלוסופיא והיא הנקראת חכמה יונית לרז"ל, ונתיחסה ליונים לפי שמהם יצאה והם המציאוה בעולם ובדוה מלבם, לפי שנתנו דעתם לחקור על הנמצאות ולשקלם בשקל שכלם ונקראת בלשון פלוסופי בני עמנו חכמת הנמצאות, לפי שהתחכמו בהן לפי דעתם, ובלשון יון פלוסופיא, היא אסורה לכל אשר בשם ישראל יכנה...

ג'ון סטיוארט, אנגלי , לפני מאה וחמישים שנה, וניסח כללים: האושר הוא הדבר היחיד שראוי להחשב כתכלית למעשה האדם. המעשים הם ישרים אם הם מקדמים את אושרם של כל אלה שקשורים אליו.

דמוקריטס שחי בתחילת בית שני – האושר הוא ישוב הדעת והתעלות נפש רוחנית.

אפלטון – האושר הוא המימוש של האידיאה האישית.

פלוטינוס, נאו אפלטוני, חי כמאתיים שנה אחרי חורבן בית שני, לדעתו האושר – שחרור מכבלי הגוף החומרי והגות בענייני העולם הרוחני.

שפינוזה הפילוסוף הכופר האמסטרדמי טען שהאושר הוא מה שנובע מהכרת האלוקות.

ג'ון לוק וליבניץ – האושר הוא הענות לתביעה המוסרית והתגברות על הגוף.

ראסל שחי בתר"פ, באנגליה – האושר , ענינו לדעת כמה שיותר , ולהיות ידידותי כמה שיותר.

ולעומתם , אפיקורוס, שחי בזמן אפלטון, בן האסכולה הקירנאית , טוען ל"הדוניזם" –נהנתנות, אכול ושתו כי מחר נמות, סיפוקים מידיים, תהיה חכם ... כדי ליהנות, "העיקר הבריאות".

תומס הובס , אנגלי , לפני כ300 שנה , האושר אינו מעניין, יש לציית לחוק! וטען שלאור האנוכיות האנושית הטבעית, ותכונת האנטי חברתיות  של האדם, יש רק פתרון אחד וזה השלטון , שלטון החוק אשר יכפה על האדם לדאוג גם לזולת.

קיום החוק זו הדרך לאושר...

כך גם עמנואל קאנט וקובע שעל המעשה האנושי להיעשות מתוך "פורמליזם"- צורנות, פירוש, רישמי ולפי סדר קבוע, יש סדרים וחוקים הטבועים בעולם ובחברה מטבע ברייתם, ואם לא היינו נכנעים לתאוות ולרגשות כולנו היינו מקיימים את כל החוקים האלה.

יסוד החוקים החברתיים הוא בעשיית הדברים אשר ראוי היה שכולם יעשו אותם, פעל לפי קנה מידה שיתאים לכל האנושות כולה., את החוק חייבים לקיים ! וזה התענוג הגדול. זה הדרך לאושר...

ירמיהו בינתם, פילוסוף אנגלי, לפני מאתיים שנה, מקשר את האושר וההנאה לתועלת שיש מהדברים, "אוטיליטריזם" – תועלתנות. ככל שהאושר מקיף מספר רב יותר של אנשים, כך הוא נכון יותר, וזו גם מטרת החוקים בחברה האנושית, יש עדיפות לאושר הציבורי, על פני האושר  האישי.

ולעומתם בא אנגלי אחר ,

ברדליי לפני שבעים שנה וקבע שהאושר הוא מימוש עצמי אישי של האדם בלבד.

זאת בעקבות דיוגנס, יווני שחי בזמן אפלטון באתונה, וטען שהאדם חייב לעמוד ברשות עצמו באופן מוחלט ללא שום תלות במשפחה נכסים חברה או בית.

‍

[1]  אבות פ"ב מ"ד.

[2]  עולת ראיה ב, יז.

‍