מבוא
חיי האדם מכילים משברים כל העת. משברים גופניים, רגשיים אינטלקטאולים, או אידיאולוגיים. כל משבר יכול לגרום להתכנסות מכאיבה, וייאוש,או לצמיחה והתקדמות. אם נלמד לנצל משבר להתפתחות והתקדמות, הרי שהוא הופך למנוף רב עוצמה בשינוי הרגלים. ננסה להתבונן על גורמי המשברים בחיינו, על ההתמודדות עמו בזמן התרחשותם ועל ההתנהלות שלנו לאחר שחלפו.
לוחות ושברי לוחות
עם הופעת התורה בישראל, הלוחות נשברים, ומקבלים לוחות נוספים...ובקודש הקודשים יש לוחות שבורים...יחד עם הלוחות השלמים.
בברכות ח:
והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון,
[וכן בב"ב יד:, ובמנחות צט']
במתן תורה, כבר יש שבר נורא!
בספר שמות פרק לב (יט)
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.
והקב"ה נותן יישר כח למשה רבנו על שבירת הלוחות!
מסכת שבת דף פז/א
ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת!
למדים גם לאדם שבור... [כדברי הגמרא במסכת שבת,] וכהסבר האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על דברים - פרק י פסוק א-יא :
הנה למדנו מרבותינו ז"ל כי הלוחות הם רמז אל האדם וכמאמרם ז"ל כי היו הלוחות עם הדברים הכתובים וחקוקים בתוכם כגבר שהנשמה בקרבו שהנשמה מוליכתו על רגליו ובצאתה מקרבו ישאר גופו כבד כמו אבן. על כן כבא משה וירא את העגל, ראה והנה פרחו האותיות ונשארו כבדים על ידיו וכמו שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) וארא והנה חטאתכם מה ראה ראה אותיות פורחות באויר ואז כבדו בידיו וישלך מידיו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח ב) הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, הנה דמו הלוחות אל האדם
על ידי השבירה והביטול יש לעמול יותר ולעלות למדרגה גבוהה יותר
כדברי ר' צדוק!
בפרי צדיק מאמר קדושת שבת - מאמר ז
ביטולה של תורה זהו יסודה מדאמר לו יישר כחך ששיברת. כי על ידי שלמדין ושוכחין צריכים לעמל ולייגע ביותר לאוקמי גירסא ולהגביר כח יותר. וזהו בביטול של התגלות גוף התורה שעל ידי הגברת כח ביגיעה יותר יוכלו להחזירה
אכן בחיי האדם השבירה אמורה לבנות קומה נוספת!
השבר כבסיס לתקוה חדשה והתקדמות
בספר בראשית פרק מב (א)
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ספר בראשית פרק מב (כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם: (כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ:
שבר מאפשר קניין חדש, והתפתחות,
כהסבר האבן עזרא על בראשית פרק מב פסוק כו (כו)
וישאו את שברם - אשר קנו(קנינם).
השבר גם מעורר תקוה,
כפי שמובא בספר ישעיה פרק לח (יח)
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ .
אומר המצודות ציון על ישעיה פרק לח פסוק יח (יח)
ישברו - ענין תקוה כמו עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה):
ספר תהילים פרק קיט (קסו)
שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְדֹוָד וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי.
מסביר רש"י לתהילים פרק קיט פסוק קסו (קסו)
שברתי - הוחלתי:
על פי דברי המדרש רבה בראשית פרשה צא פסקה א (א)
וירא יעקב כי יש שבר במצרים (תהלים קמו) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלוהיו.
השבר והתקווה
המשבר מעורר תקוה לבניין מחודש, מי שגאוותן מחזיק מעצמו,ויוצר לעצמו תדמית גדולה, הוא חושש ממשברים...אולם רק על ידי המשברים האדם מתפתח ולומד את מקומו ותפקידו האמיתי בעולם.
כפי שמסביר בספר צדקת הצדיק אות [רו] :
והיינו דהגיאות הוא שרוצה לקבל דבר שאין יכול ליכנס בכלי שלו שאינו כלי קיבול כ"כ טובה ושפע ועי"ז נשבר ח"ו. וע"י השבירה מכיר שפלותו אחר שכבר טעם מן האור ונעלם.
בספר יונה פרק ב (ד)
וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: ובספר תהילים פרק מב (ז) אֶלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר:(ח) תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ
כאשר ברור מה רצון ד', אזי מתקדמים גם אם קשה וגם אם נופלים בדרך.
יש לשנות גישה כלפי המשברים. במקום להיות בדיכאון ועצבות, יש להתמלא בכוחות מחודשים ונחישות, על מנת להתפתח ולקפוץ לדרגות מפותחות יותר.
אבות האומה הישראלית נתונים במשברים כל חייהם, והם רק מתפתחים ומתקדמים.
לכל אורך ההיסטוריה קשה לנו. קשה לאבות קשה לעם ישראל, קשה לנו. הכל מתחיל בברית בין הבתרים:
ספר בראשית פרק טו
"ויאמר ד' אלוקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: (ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:(י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:(יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם: (יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
הכל מתחיל מתוך קשיים ונפילות קשות של העם.
מהר"ל דרך חיים ה ד:
ויעקב גם כן היה לו מדה מיוחדת שרוב ימיו היה בצער והוא שאמר (שם פצ"ב) ואל שדי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די, וכמו שאמר לפרעה (בראשית מ"ז) ימי שנותי מעט ורעים אך בסוף ימיו כאשר בא אל יוסף כבר היה נח מכל צרותיו, וגם זה ענין סוף ישראל כי יהיה הגלות ארוך מאד ואחרית הימים מסתלק הגלות ויהיו בטובה
יעקב אבינו בורח מבית אביו בגלל אחיו שרוצה להרגו, מגיע לבית לבן וסובל ממנו. גם בסוף חייו, בניו שלו מתעמתים ביניהם. יכולת העמידה של יעקב באותן תקופות נבעה משתי תכונות מרכזיות שהיו לו: האמת והענווה. כאשר אדם עובר משברים, עודף גאווה יכול להחמיר את מצבו. מחשבות של רחמנות עצמית לעיתים באות ממקום של גאווה. אדם שחי בתחושה של ענווה בה הוא מכיר את מגבלותיו האנושיות שלא מתוך זלזול ביכולותיו, יעבור משברים בצורה טובה יותר. זוהי בעצם מידת יעקב אבינו, וזו הסיבה הראשונה שר' צדוק בוחר את דמותו של יעקב אבינו להבנת דבריו של רבי שמואל בר נחמני.
ובכל אופן יש מקום להתבונן על חשיבות השברי לוחות בקודש הקדשים?
לא בחינם נמצאים שברי הלוחות בארון הברית
מלמד המהר"ל ששיברי הלוחות הן במעלה מאד עליונה!
חדושי אגדות חלק רביעי עמוד פו - מסכת מנחות :
שמצוה לשום בארון הלוחות כך מצוה לשום שם שברי לוחות, מפני כי שברי לוחות ג"כ מעלה לישראל. כי בודאי הלוחות הראשונות שהיו מעשה אלקים, היו יותר במעלה מן לוחות שניות שלא היו מעשה אלקים. ולפיכך היו גם כן שברי ידם השכינה על הארון. אע"ג שהם שבורים, מ"מ מורה זה על מעלת ישראל שהגיעו אליה, ואע"ג שנתבטלה מעלה זאת, אינו דומה מי שלא היה לו שום מעלה כלל אל מי שהיה לו ובטלה. וע"י הלוחות ושברי הלוחות היה השכינה שורה,
מדוע דווקא השברים הם המעלה כה עליונה?!
על מנת לענות על כך יש להתבונן על מהות המשבר באופן כללי!
בריאה מתוך משבר
השבר נמצא כבר ברגע הבריאה! המדרגה הכי גבוהה של העולם מצויה במשבר!
ומהו המשבר?
העולם נברא, ובכך מתרחק מהבורא!
והמשבר זה הוא הבסיס לכל המשברים שיבואו בעקבותיו. התבוננות על משבר זה תאפשר לנו להבין את גורמי המשברים באופן כללי.
השבר הזה נועד לבנות עולם הבו טוב האלוקי יופיע עולם שיוכל להיפגש עם אור וחיים אין סופיים.
משמע ששורש כל המשברים בעולם, הוא כבסיס ליצירת מצב טוב ומואר.
כשיש משבר יש הסתר וחושך, צמצום, לא ברור לנו... וכל מסך כזה נועד לגילוי אור!
שמות פרק לג (כ)
וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי
ומסביר בעל תפארת שלמה וישב:
...כאשר נעמוד להתבונן מעט על חוקי הנהגת העולם עפ"י הש"י מתחלת הבריאה עד עתה. הנה זה מצאנו ראינו כי כל עניני עוה"ז לא יכלו לצאת אל הפועל הגמור והתכלית האמיתי זולת אחרי ההעדר המוחלט ושיוקדם להם האין הכללי ...
כמ"ש (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור כי מציאת החשך הוא הסיבה לאור וכן ויהי ערב ויהי בקר מבחי' הערב יבא הבקר אחריו. וזהו יוצר אור ובורא חשך ע"י שבורא החשך תחלה עי"כ יצא האור ובקר אחריו להתגלות.
וז"ש (קהלת ב, יג) יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך ר"ל כמו שיתרון האור לא יכול להיות רק אחר מציאת החשך הקדום לו וממנו יוצא האור וזהו מן החשך עצמו יצא ...נמצא כי אך הסיבה העצמיות לתכלית הויות האור הוא החשך הקדום לו... וזה הוא ענין משיח צדקנו שאמרו חכז"ל כי ביום שנחרב הבהמ"ק נולד משיח וביום שחשב הש"י להשחית חומת ירושלים נטה קו על בנין העתיד כי בהיות החורבן ההוא יום בכי ומספד אף בבתי גואי אשר כמהו לא יהיה עוד אח"כ לכן ביום ההוא מחמת החשך וההעדר ההיא יצא משיח. והנה זה ג"כ ביאור המד"ר הנ"ל כי פרץ וזרח שניהם מורים על משיחנו שיבא ב"ב לכן רק בעת החשך ההוא שכל בית יעקב היו אגודים בצרה בשקם ותעניתם אז (תהלים קיב, ד) זרח בחשך אור לישרים ולהוציא הקב"ה אז אורו של משיחנו ב"ב אמן:
ובאמת לא ניתן להפגש עם אור ללא חסימתו! רק כאשר האור נחסם אנו פוגשים אותו!
ובמאמרי ראיה ב עמ' 360 : שובו לבצרון ! :
"אבל ברור הדבר, שלפי הערך של הכסוי הזה גדול יהיה האור אשר יגלה, בצאת החלק של תכונת הגאולה, המונח תחת ערימת החושך הגדול הזה, לחירות מתוך מאסרו"
בפרי צדיק בראשית טו:
וכתיב סוכת דוד הנופלת, כי סוכה דירת ארעי, והיינו אף בעת שנראה כנופלת הוא סמכה שממשיך מדת מלכותו יתברך שמו בעולם תמיד והנפילה הוא צורך עליה כמו שנאמר, כי שבע יפול צדיק וקם ולעתיד כתוב אקים את סוכת דוד הנופלת ... והיינו שיתקן הנפילה עצמה שתהיה לו סייעתא לעבודת השם יתברך וממנה יקח לעבוד את ה'.
ר' צדוק בספר צדקת הצדיק - אות רכח :
... דבאמת (תהלים י"ח י"ב) ישת חושך סתרו ועבים רכובו דאי אפשר להגיע למדריגת אמת הכרה ברורה רק על ידי האפילה קצת ועל ידי החושך הוא מכיר שהשם יתברך נסתר בו. כענין אברהם אבינו ע"ה כלום אפשר לבירה בלא מנהיג (בראשית רבה ריש פרשת לך ל"ט א') ומתוך הקושיא עומד על התירוץ ובלא הקושיא והחשכות אין עומד כלל.
עוד מסביר בספר דברי סופרים - ליקוטי אמרים - ענין שמשון ד"ה וזהו:
וההעלמה הוא כאשר יתבונן בלבו העלם זה ויתמרמר ע"ז עד שיזכה לבוא על ידי זה לידי גילוי והתגלות אורו יתברך כל חד לפום דרגא דילי' אחר ההעלם העצום שמשים לב ע"ז להתבונן כי לא לכך נברא רק כל פעל למענהו לקילוסו ובא מן העלם לגילוי על ידי זה הוא העלאת הניצוצין משבירת הכלים, וגוף האדם שנבנה אחר כך שהוא דוגמת לוחות שניות וכלים שניים אחר שהאור נלקח ונלקט מן הכלים הנשברים כבר הוא יודע מצמצום כזה שיוכרח לצאת ולהסתלק לגמרי, ודוגמתו הכלי שלו כמידתו יודעת שאפשר לה להצטמצם כל כך עד שיסתלק ממנה האור לגמרי, וידיעה פי' הרגשה איך שיש במציאות להיות כזה.
שורש המשברים בצמאון לאחדות ואור
כדברי הרב בראש מילין, השרשים, האלף, אח:
... אם לא היתה בעולם נטיית ההתאחדות, בבריות ובאדם, לא היתה כל צרה מתבלטת, אושר לא היה נמצא, אבל גם שבר וצרה לא היה במציאות. כל המכאובים, כל המשברים, כל הצרות, הנם רק תולדותיהם של השאיפות האחוותיות המוכרחות סוף כל סוף לבא בעולם. וכל המניעות המעכבות את התגלמות האחוה, את האיחוי, את ההתאמה, ואת השלום הנדרש והמוכרח, הם הם הגורמים את המכאובים המתבטאים בקריאת אח. והם הם ג"כ גורמי השמחה, הצהלה, ההתאשרות המטרתית, המראה על הצורה הידועה שבאה לשכלולה בתוספת הה"א אות הידיעה, האח, קריאת השמחה והחדוה.
בשמונה קבצים / קובץ א / שעג.:
מסך מבדיל מוכרח להיות מונח בין עולם אחד לחבירו, שאם אין שום הבדלה, הרי האור הגדול שבעולם העליון מטשטש את כל הפרטים של העולם התחתון. למשל, בלמוד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפרטי פרטים, הרי הולך ומתכלל באבוקה אחת במגמה הכללית של יסוד הדת ושאיפת הקודש והעליוניות שבתוכו.
תמיד יש סוג של הסתר פנים, מסך, שמאפשר קבלת אור חדשה.
סוגי משברים
1. המשבר הבסיסי, הוא סוג של חושך שנועד לאפשר פגישה עם אור.
צמצום האור על מנת שניתן יהיה להיפגש עמו!
בספר גנזי מרומים [ר' יצחק אייזיק חבר]:
... דסוד הצמצום היה בשביל ליתן מקום לבריאה ולגילוי כבוד מלכותו ית' וליתן מקום לבחירה ע"י השתלשלות המדרגות שיהיה נמצא בסוף כל המדרגות כח הרע ולמצוא רשות המתנגד לרצון העליון.
קל"ח פתח כד
הנה הצמצום לא היה אלא לצורך הבריאה. כי אם היה לטעם אחר - היה נראה ממנו תולדה אחרת. וכיון שאין אנו רואים לו תולדה אחרת, והבריאה היא תולדה לו באמת, אם כן נאמר שהוא לצורך הבריאה. ועוד, פעולתו בעצמה אינה אלא הכנה לברוא לפי מהות הנבראים, אם כן הצמצום הוא לצורך הבריאה.
פתחי שערים נתיב הצמצום - פתח ז
ובחינת הצמצום הזה הוא באמצע נקודה הפנימית, והוא בבחינת מלכות שבו. וגם בזה יש כוונה עמוקה, והוא כמ"ש שכל הבריאה היה בשביל שיתגלה כבוד מלכותו ית' בעולם, והוא מה שנקרא שכינה בדברי המקובלים:
וענין השכינה הוא בחינת השראת השגחתו ופעולתו ית' והארתו לנבראיו. ועיקרו בשביל האדם הנבחר לעבודתו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית שהם תכלית עומק ראשית הכוונה בבריאה כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחלה. והוא מה שאנו מקבלים מלכותו עלינו. והיינו, השגחתו ותפארתו רק בשבילנו. והוא עצם זיו האור הנשפע מאתו ית', שבזה אנו מדובקים בו על ידי התורה והעבודה, בכדי לעלות למדרגה יותר עליונה, ולהעלות להשלים רצונו ית' בתכלית הבריאה. וזהו עניין מה שאנו מעלים את השכינה למעלה. והוא מה שכתוב בזה"ק ובתיקונים דמלכות סלקא עד א"ס:
והוא בחינת מלכות העליון, שבו היה הצמצום והתחלת גילוי רצונו ית', והוא עיקר התכלית והרצון. ועל זה נאמר מלכותך מלכות כל עולמים. ולכן בחינה זו נקראת מרכז האמצעי, כמו שהמרכז הוא עיקר התכלית שאליו פונים כל הקוים הנמשכים ממנו, כמו כן עומק רצונו ומחשבתו ית', היה בשביל גילוי מלכותו על ידי החזרת הרע לטוב, ולהעלות שורש נשמותיהם של ישראל הדבוקים בשכינה, לשורש רצונו העליון. ולכן אמרו שהצמצום היה בנקודת המלכות, והבן:
הבריאה הכי נפלאה עדיין חסרה, ומצמצמת את האור הא"ס... והחוסר הזה הוא הבסיס לכל הנבראים!
כדברי המהר"ל בנצח ישראל ג :
וביאור הענין הזה, כי הכל מודים שהעולם נברא בשביל שיש כאן התחלה, וכל התחלה היא יחידית, ולכן ראוי להיות נברא העולם מן השם יתברך, שמן האחד יושפע אחד, ובשביל אותה התחלה נברא הכל, [ו]על זה אמר שנברא העולם בשבילו. כי כבר אמרנו שאי אפשר שיהיה העולם בלא השלמה, ולכך אם לא היה התחלה, לא היה אפשר להיות נברא הרבוי, כי לא יבואו דברים מתחלפים מן האחד כאשר אין כאן מקבל. אבל כאשר יש מקבל, הוא התחלה, מזה מתחדש הרבוי מן השם יתברך, כי אי אפשר שיהיה המקבל בלא השלמה, כמו שהתבאר. וכאשר נמצא התחלה יחידית מן היחיד, מעתה היה כאן מקבל מה שלא היה קודם, ועתה יחשב שאר הבריאה תוספת והשלמה על המקבל. והרבוי בא מן השם יתברך לא בענין אחר, עד שיקשה לך איך יבוא הרבוי מן האחד, אבל יבא הריבוי מצד המקבל: ודבר זה רמזה התורה במלת "בראשית ברא אלהים", כי הבי"ת של "בראשית" פירושה בשביל ראשית נברא הכל. כלומר כאשר יש כאן ראשית שהוא אחת, בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל, מפני שהכל השלמה אל הדבר שהוא התחלה. ופליגי מהו ה"ראשית" הזה שבשבילו הכל נברא.
הצמצום הינו השפעה לפי יכולת המקבלים, כמובא בספר שפע טל - חלק טל - שער ראשון פרק רביעי
שצריך חסד עליון ב"ה לצמצם בסוד עילה ועלול לתת לכל אחד כפי מדתו וכן תמצא מי שגומל חסדים עם חולים ויש בהם כמה מיני חסדים חלוקים זה מזה כי יש מהם מי שמבקרו ואינו נותן לו כלום ויש מי שמבקרו ומאכילו ויש מי שמבקרו ומאכילו ונותן לו ממון שכל אחד ואחד חלוקה בפני עצמו וכן מי שיתן לו הרבה או מעט יש כמה וכמה חלוקים בזה בפחות ויתר וכן תמצא כמה מיני חסדים מי שמציל ברוב חסדו לקוחים למות או מי שמציל עשוק מעושקו עד שהם פעולת חסדים חלוקים למטה עד בלתי תכלית שצריך חסד של מעלה להגביל ולשער לתת לכל אחד שכרו כפי שיעור וגבול חסדו שעשה למטה חסדים חלוקים עד בלתי תכלית:
אם כך, שורש כל המשברים במשבר הבריאה עצמה, בצמצום העליון שאף אם הוא אור עצום הרי הוא הסתרת אור א"ס.
והוא המאפשר הופעת כל הנבראים החסרים, ומאפשר להם לקבל אור.
כמו הלידה, יש משבר בלידה, גם לאמא וגם לילד, כדי להיוולד, על מנת להיפגש עם ידע, צריך לשאול ולהקשות, שזה סוג של משבר, המערער את הקיים, על מנת להפגש עם אור מקיף.
סוג זה של משבר אינו נובע מהאדם אלא מהבורא.
אנו עומדים בניסיון על מנת להתקדם. ישנם אירועים בחיי המשפחה והאדם שלא נובעים ממנו, כמו מחלה או תאונה, פיטורין או הזדקנות, גיל המעבר ועוד...
אירועים אלו הם הסתרה ומשבר חיצוני, ויש להתבונן עליהם כהסתרה שנועדה לגלות אור חדש, וצמיחה חדשה.
משבר זה מזוהה בתחושה שאנו נתונים לכוחות גדולים מאיתנו
2. המשבר מהסוג השני שהתרחש בעולם היה משבר שנבע מחוסר התאמה בין האורות והכלים.
כאשר נברא העולם, הקב"ה ברא כלים והאורות נכנסו לכלים, ושברו אותם, האורות היו גדולים מיכולת הכלים לשאת.
משבר זה מזוהה בכעס
המשבר העולמי הזה הוא המקור למשברים רבים בחיי האדם,
כדברי הרמח"ל בספר כללים ראשונים - כלל ט:
בשבירה עזבו האורות את הכלים עזיבה ממש, ונתחדשה בכלי שבירה וקלקול, ואע"פ שנתקן אח"כ, כבר היה מציאות שבירה בעולם. ועד שיהיה נתקן תיקון גמור להיות כקודם השבירה וכאילו לא נשבר - קופת שרצים תלויה לעולם מאחוריו. ואין מצבו שלם, אלא כשיהיה נתקן כאילו לא היה קלקול מעולם:
והנה כל אלה הם שורש למצבי הגוף והנשמה, שמשניהם בנוי האדם. כי הנה היות הגוף שולט הוא חסרון לנשמה, כי כפי השליטה שיש לו חסר איזה תיקון יותר בנשמה, וכפי אבדו השליטה כך מתעלית הנשמה. ועתה ניתנה לו השליטה, והושפלה בו הנשמה כדי שיהיה האדם עלול ליצה"ר. ואחר תשלום זמן הבחירה יש לה להתעלות מן השפלות הזה, ולהתגבר היא על הגוף, ולזככו מדריגה אחר מדריגה, עד שישוב להיות מתדבק בה בנשמה התדבקות כל כך גדול שלא יעלו חסרונותיו בשם כלל, ולא יפקדו, ויהיה כרוך בה לגמרי, להאיר באורה, ולידבק בשורש העליון:ויש לדבר הזה הדרגה גדולה, כי עתה הגוף שולט בעולם הזה כאיש שורר בביתו, והנשמה כגר בארץ. ולא עוד, אלא שגופניות האדם שהיה יכול להיות על כל פנים מתוקן ולא מקולקל, וכמו שביארנו לעיל, עכשיו הוא מקולקל וכבהמות נדמה. וזה מושרש בעולמות שלאחר השבירה, שירידת המלכין קדמאין ושבירתם וקילקולם נתנה שורש לשחיתות וקלקול זה באדם ומעשיו. אך גופניות האדם בתיקונו, אע"פ שיהיה דרך גופני, שהגוף הוא השולט, אך שיהיה בטהרה וקדושה, כאכילת קדשים ושאר תשמישי קודש - זה מושרש בנקודים קודם השבירה.
בדרך כלל עודף רצון, נובע מגאווה של האור, של הרצון. אין התאמה בין הרצון לבין היכולת. עודף ציפיות, מעצמי ומאחרים. ולכן הכלים נשברים.
סוג זה של משברים האדם עצמו מחולל בשל היותו לא מאוזן.
ספר דברי סופרים - ליקוטי אמרים אות [ח] ד"ה וזהו:
שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו שזה יגרום שבירת הכלי כי ירצה אחר כך לפעול פעולת שלא בהגדרה רק כפי רבוי ההשגה שמזה נמשך עון דדור המבול הרומז לשבירת הכלים חס וחלילה.
מה שחייב בניית כלים בצורה נכונה יותר וטובה יותר, שאכן יאפשרו בעולם התיקון לאורות להיכנס לכלים באופן טוב ונעים.
וכאן בא לידי ביטוי תיאום ציפיות נכון מעצמי ומאחרים!
המשברים שנובעים מפערים בין הרצון והיכולת, האור והכלי. מובילים לכעס ולעצבות. אם הציפיות והרצונות של האדם היו מתאימים לכלים וליכולות שלו, היו נחסכים הרבה משברים.
אנשים מפתחים ציפיות שאינן מתאימות לכלי שלהם או לכלים של העולם...המשבר יוצר את הצורך לבנות מחדש כלים מתאימים לציפיות וציפיות מתאימות לכלים.
אם האדם מודע לפער שבין הרצון הטוב שלו ליכולות החלשות שלו, זה יכול להוביל לפעמים לבניה...
כדברי הרב באורות הקודש חלק ג מוסר הקודש עמוד עו נב:
...שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם.שהם צריכים זכוך על ידי דכדוך ושבירה.
ובכל אופן, גם משבר מסוג זה, נועד לחולל איזון ותיקון, והתאמה בין האורות והכלים!
יש לצפות שמכל משבר פרטי או כללי תצמח ישועה ובניה חדשה,
כדברי הרב באגרות הראיה כרך ב תשיט:
..מצפה לרחמי שמים ואור חסד אשר יופיע על העולם הנתון בעבי-מחשכים, ונזכה לשוב אל הקודש ברוח נכון לעבוד ולמשא בעבודת ד' וישראל עמו. אמנם בגבורת- רוח גדולה צריכים כעת להתחמש, לשאת במנוחת-לבב ובנפש שוקטה את כל שטפי המשברים והגלים ההומים בים האנושיות הגדול אשר פרצו חקם, ויגרש מימם רפש וטיט. אבל זה הוא חלק יעקב מאז להכיר מפלאות אל מסתתר בתוך המון הרי חושך, וסמוך ובטוח לבנו, כי מאפלה נדחה זו תצא בקרוב אורה גדולה להחיות עמים רבים...
וכן מלמד הרב בראש מילין הטעמים "תביר":
הנה אור חדש בא ומבריק, אור מזהיר, אשר לאורו מתפוצצים הררי עד, והעולמים הקדומים משתברים, מתפררים לפירורים, ומפירוריהם מתבררים ניצוצות אידיאליים מובחר שבמובחרים, שמהם נבנים עולמים חדשים, כלולי אידיאלים, מלאי הוד עטרת קודש קדשים, והשקפת הבניה נשטקפת היא בתכונת המשבר, התביר, הבא אחרי הדרגאות, לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ, ומתוך תהומות המשברים, מתוך מחשכי המצולות, מגיהים אורות עולמים, מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ד'.
כאשר אנו כועסים או עצובים זה נובע בדרך כלל מציפיות שאינן במקומן. יש לברר את הציפיות, ואת הדרך למימושן, אם בכלל.
חלק גדול מהכאב והמריבות בין בני זוג נובע מסוג זה של משבר, כאשר יש לבני הזוג או לילדים ציפיות שאין להם כלים בנויים, זה יוצר כעסים ועצבות.
3. המשבר מהסוג השלישי שאנו פוגשים בעולם הרוחני הוא המשבר שמלווה כל עליית מדרגה וכל התפתחות.
משבר זה מזוהה בפחד ודאגה
בבחינת שבע יפול צדיק וקם,
בספר משלי פרק כד (טז) כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרעה.
במדרש תהלים מזמור א :
תהלים לד, כב) תמותת רשע רעה. (משלי כד, טז) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, אחת ולא בשתים.
כאשר הגאוותן נופל, הוא מתייאש לעומת זאת הצדיק יודע שתהליך ההתפתחות מלווה במשברים, כי יש לשבור את המדרגה הנוכחית על מנת לעבור למדרגה הבאה.
הצדיק הוא זה שנופל וקם...הוא הולך, מתאמץ, לך לך...
בספר התניא - חלק שני הנקרא בשם חינוך קטן :
הנה ידוע ליודעים טעמא דקרא מאי דכתיב כי שבע יפול צדיק וקם ובפרט שהאדם נקרא מהלך ולא עומד וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה הוא בבחי' נפילה ממדרג' הראשונ' אך כי יפול לא יוטל כתיב ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדריגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח"ו שאעפ"כ הוא למעלה מכל האדם בעבודתו כי נשאר בה בחי' רשימו ממדריגתו הראשונה אך עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו בטרם שהגיע למדרגת צדיק וז"ש גם כי יזקין וגו', והנה ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך וית':
משבר זה נובע מכך שכבר קצנו במדרגה הנוכחית וברצוננו לעלות קומה!
מצב זה יוצר תחושת שעמום ושיגרה, נמאס כבר... אין התלהבות...מה שגורם לחיפוש התרגשויות פסולות... ובאמת דווקא מצבי השיגרה האלו יוצרים ובונים את כל ההתלהבויות הקודמות לחלק מהאישיות, ומאפשרים לנו להפתח לאור חדש...
סעיף של משבר זה הוא תהליך העיכול של האור השפע והחיים שקיבלנו עד כה. לקראת המשך חדש.
המשבר שנועד לאפשר לנו לעכל את כל הטוב והאור שהיה לנו עד כה. ולמעשה המשבר הוא תוצאת העכול, כשם שאדם נושם בכך שהוא מכניס אויר ומוציא, ומעכל בכך שהוא מכניס אוכל ומעכל אותו, ובכך שהוא ער וישן, כך כל החיים הם בבחינת גיאות ושפל,ושניהם חלק מחיינו, ולכן לא להבהל ממצבי העיכול בחיינו, אלא יש להתאזר בסבלנות. ולדעת שמתרחשת בניה בתהליך זה, לא פחות מאשר בזמן הפעילות... ולכן הכלל הוא שמירה על שיגרה גם במצבי חולשה.
כפי שמסביר הרמח"ל בדעת תבונות עמ' קמ"ה :
" ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), "נסתרה דרכי מה'" וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א), "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין"
וכן בשפת אמת ספר בראשית - פרשת וישלח - שנת [תרל"ג]:
ויבא יעקב שלם כו'. אחר שעבר כל הצער הקודם נקרא שלם כענין שבע יפול צדיק וקם על ידי הנפילות דווקא.
הנפילה מהווה בסיס להתחזקות נוספת... מתוך הנפילה צומחת תקומה!
כדברי המדרש בתהילים מזמור כב-
דבר אחר (מיכה ז, ח) אל תשמחי אויבתי לי. למה, כי נפלתי קמתי. תכף לנפילה קימה. רבי שמואל אמר לה מן הדא, (משלי כד, טז) כי שבע יפול צדיק וקם. אבל הרשעים יכשלו ברע. תכף לכשלון רעה. בפעם אחת הן נופלין ואין להם עמידה. וכן הוא אומר, (ירמיה י, ח) ובאחת יבערו ויכסלו. (מיכה ז, ח) כי אשב בחשך ה' אור לי. שנו רבותינו, מתוך כעס רצון. ומתוך אפלה אורה. ומתוך רוגז רחמים. מתוך צרה רוחה. מתוך ריחוק קירוב. מתוך נפילה קימה.
כך מתקדמים כשהולכים, הרגל עולה ויורדת עולה ויורדת...
כפי שמסביר ההרמח"ל במאמר הגאולה(עמ' פב):
בצר לך ומצאוך כל הצרות האלה" – דברים ד ל. "למה ד' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה" (תהילים י א). בפקידה התעוררות בנין הגוף אך בצד הרוחני יש חושך" ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" –ירמיה ז.
"חזק ויאמץ לבבכם כל המיחלים לד'" – (תהילים לא כה) מי שמקוה וקשור לקו של האור צריך להתחזק ולא להתיאש, תלמידי הרב קוק!
כאשר יש התקדמות משמעותית יש בדרך אליה קשיים שנובעים מעצם השינוי והעליה לדרגה חדשה, הייסורין והקשיים מלמדים שיש להמשיך ולהתקדם ולהתאמץ על מנת להגיע לדרגה היותר גבוה.
כך גם בשפת אמת ספר שמות - פרשת בא - שנת [תרל"ח] –
ואף שרואין בעלי עבודה כמה מיני נפילות כענין שבע יפול צדיק וקם. ידע נאמנה כי הכל לטובה. כמ"ש בפרעה ויחזק ה' כו'. והכל כדי שיהי' הגאולה אח"כ בשלימות יותר. וכמו כן כל הנפילות שיש לאדם הכל צורך עלי' שנעשה אח"כ בירור יותר. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כו' שיהי' דבר של קיימא לעד:
סוג זה של משבר אינו נובע מאירוע חיצוני מסויים, וגם לא מציפיות, אלא מתהליך טבעי שמתרחש בחיינו כל הזמן.
תמיד משבר כזה, יוביל לאפשרות להתקדם ולעלות דרגה...כל מעבר מכיתה לכיתה, מעיר לעיר, מעבודה לעבודה, הוא מעבר שמתחיל ממשבר, ומלווה במשבר, שמחולל צמיחה.
מי שאינו חווה משבר במדרגה הנוכחית, לא יהיה מסוגל ומעוניין לעבור למדרגה הבאה...
מי שנוח לו להיות רווק, לגור בשכונה גרועה, ללמוד את החומר הנוכחי...לא ישאף לשינוי...
כהסבר המהר"ל בספר נצח ישראל - פרק לה :
במה שקודם התבאר, כי כל הויה חדשה הוא הפסד הויה הראשונה, ולפיכך הוא הגורם שיהיה העדר הויה בעולם קודם שיתגלה המשיח, עד שיהיה כאן הפסד הויה הראשונה, ואז יתחיל ההויה מחדש. ולכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי, אמר ליה משיח. משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה [אין], דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא, תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ושניה ממהרת לבוא. עוד שם (סנהדרין צז.) תני רבי יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישתומם, ואנשי גליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיה נט, טו) "ותהי האמת נעדרת". מאי "ותהי האמת נעדרת", אמרי דבי רב, מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מאי "וסר מרע משתולל" (שם), אמרי דבי רבי שילא, כל מי שסר מרע משתולל על הבריות. תניא רבי נהוראי אומר, דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב. תניא רבי נחמיה אומר, דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כולו הפך לבן טהור הוא":
כך גם בחיי האומה...קודם הופעת משיח יש מלחמות גוג ומגוג, וחבלי משיח...
כפי שמסביר המהר"ל בנצח ישראל פרק לו :
התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים. וכמו שמצד הפסד הויה ראשונה יהיה השתנות, (ו)כן יהיה גם כן שנוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא אל העולם. שכמו שכל הפסד הוא שנוי, כך כל הויה שנוי בעולם, והוא נקרא 'חבלי משיח'. ונקרא 'חבלי', שכמו שהאשה יגיע לה חבלים, מפני השנוי של הויות הולד הבא לעולם. שכל הויה הוא שנוי, ומצד ההויה החדשה הוא השינוי. וכך כאשר יצא לפעל ענין חדש, הוא עולם המשיח, והוא יציאה לפעל ההויה החדשה, ודבר זה הוא שינוי בודאי. ולפיכך יהיה חבלי המשיח, כי כמו אשה כאשר יצא הולד לאויר עולם, יש לה חבלים, מצד ההויה והבריאה שבא לעולם.
ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), אמר עולא ייתי ולא אחמניה. וכן אמר רבה, ייתי ולא אחמניה. רבי יוסף אמר, ייתי, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה.
גאולת ישראל באה מתוך חבלי משיח, ואף ייאוש מרוב משברים, כמובא בסנהדרין צז'.-אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה …
אומר הגר"א "אבן שלמה" פרק יא' ה':
קודם הגאולה יכבד הגלות יותר מכל הגלות והם חבלי משיח…
וכן מלמד המהר"ל חידושי אגדות לסנהדרין עמ' רו':
כבר ביארנו שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור , כיון שיהיה הויה חדשה ויהיה כמו עולם חדש, שקודם זה יגיעו ישראל עד העפר…
לא להיבהל ממשברים שמצמיחים מדרגה חדשה והתקדמות.
4. המשבר מהסוג הרביעי נועד לעדן ולזכך את הכלים והלבושים שלנו
את הגוף ואת הרכוש שלנו, להעלות אותנו לרמה יותר גבוהה, ולהבין שלא הגוף והרכוש,הם העיקר בחיים, אלא הם רק כלים! וזו בחינת הייסורין שבאים עלינו על מנת לזכך אותנו. משבר זה מעלה אותנו מבחינת הנפש לבחינת הרוח והנשמה.
משבר זה מזוהה בתחושת כאב וחוסר אונים
סוג זה של משברים נועד ללמדנו מה באמת חשוב לנו בחיים, ומה טפל. בבחינת 'עמידה בנסיון'.
מובא במדרש רבה שמות פרשה א פסקה ה :
ואלה שמות בני ישראל על שם גאולת ישראל נזכרו כאן ראובן שנאמר (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי שמעון ע"ש (שם ב) וישמע אלהים את נאקתם לוי ע"ש שנתחבר הקדוש ב"ה לצרתם מתוך הסנה לקיים מה שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה.
איזו צרה יש בסנה ?
מלמד במדרש תנחומא שמות פרק יד :
" ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה אמר הקב"ה כתבתי בתורה עמו אנכי בצרה (תהלים צא) הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה ממקום צר לפיכך מתוך הסנה שכלו קוצים: וכן במדרש רבה שמות פרשה ב פסקה ה :"רבי יוסי אומר כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם ... הסנה קוצני ולא יוצאים ממנו בשלום ! ואפילו בקוץ הזה נמצאת השכינה...
הירידה למצרים היא חלק מהתכנית האלוקית של העולם שמיועדת לגלות את האור גם בתוך החושך !" ארץ ישראל נקנית בייסורין"...
כל הקשר לארץ ישראל אינו פשוט. מאבק מתמשך לכל אורך הדורות. יש לכבוש אותה . היא אינה פנויה מתושבים מאז ועד היום . תמיד יש להיאבק עליה. ומי שלא מוכן להיאבק , כמו המרגלים . אינו זוכה לראות בשמחתה.
דרך חיים הקדמה –
היסורים שהם ממעטים את החומר וגוף האדם ומסלקים את פחיתתו עד שהאדם ראוי אליו דברים האלהיים, ולכך לא נתנו אלו ג' דברים לאדם רק על ידי יסורים שהם מעוט הגוף החמרי. ואז ראוי האדם אל אלו דברים הקדושים הנבדלים.
האדם לא נולד בשביל הדברים הקלים, אלא בשביל הדברים הקשים וגדולים. בדרך כלל מה שפשוט וקל אינו הייעוד שלנו, ודווקא בתחומים שעלינו להשקיע ולהתמודד מצויה תכלית קיומנו.
גם עם ישראל לא נולד בשביל אלקטרוניקה וכדור רגל, אלא בשביל הדבר המופלא של גילוי החכמה והרצון האלוקי בעולם, על ידי מדינה!
מובא במסכת פסחים דף קטז/ב
שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים [שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'] מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים [שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'] מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר [וימררו את חייהם וגו']
היכולת להגיע לפשטות – המצה, וליכולת לדלג לדרגה גבוהה מדרגתי – פסח. תלויות במרור, במשברים.
,כפי שאומר הרב :
"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם,מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה".
סוג זה של משברים מגלה בנו את המידות הטובות, העדינות וההתחשבות, הרצון לקשר טוב, והרצון להטיב לזולת.
5. משבר מסוג חמישי הוא המשבר שנועד לתת מקום ולמנוע טשטוש,
להדגיש את המיוחד שיש בכל נברא, בכל בן משפחה, זה משבר מסוג של מלחמה, שנועדה לברר את המקום המיוחד לכל אחד ואחד.
משבר זה מזוהה בתחושת התקוממות, ובמוטיבציה גדולה להילחם
משבר זה מתרחש בכל היכרות חדשה, בין בני זוג, או בתהליך של בניית בני הבית, כאשר כל אחד מוצא את מקומו, תוך למידת היחס הנכון לאחרים.
משבר זה נועד לחולל שלום והרמוניה, אך הוא עצמו מצב של מלחמה!
בבחינת האמור במסכת אבות פרק ה (יז)
כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
כאשר יש מודעות שהמחלוקת מבררת, היא גורמת להופעת חיים.
הרב חרל"פ במעיני הישועה:
המחלוקות באחרית הימים נובעות מכך שכל כוח רוצה לגלות את עצמו לפני ביאת משיח צדקנו...
מחלוקת שאינה לשם שמים : נראה ששורש מחלוקתו של קורח מצוי בביטוי:'ויקח קורח" - שורש המחלוקת נעוץ ברצון פנימי לקחת, באגואיסטיות, בקנאה,
כפי שמסביר בשפת אמת על הפרשה:
" ויקח קרח 'ואתפליג', דאיתא במשנה מחלוקת לש"ש סופה להתקיים. כי באמת עוה"ז נקראת עלמא דפרודא שכל הנבראים יש לכל אחד בחי' לעצמו ולכן כולא קטטה... בקרח כתיב 'ויקח' לעצמו. ואפילו יהי' גדול שבגדולים כשהוא לעצמו מה הוא".
מי שאינו מבין שבא לעולם כדי למלא ייעוד של הטבה ונתינה, וסבור שכולם חייבים לתת לו ואם לא יתנו, הוא יקח בכוח, זה האדם שיחולל מחלוקות. לרוב הוא משתמש בציניות, בליצנות! הוא ממעיט בערכם של דברים או אנשים באופן מפתיע המעורר צחוק!
כפי שמביא בעל עקידת יצחק בשער עח:
'שהיו משליחים דבריהם אלו כמתלהמים על דרך הליצנות, כמו שאמר ובמושב לצים לא ישב (תלים א') זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן וכו' (שוח"ט מ"א)'.
לעומת זאת, כאשר ישנו בירור ענייני ואמיתי, הרי הדבר מוליך לאחדות, ומחלוקת לשם שמים. אולם כאשר יש קנטור וציניות ולא רצון לבניין אמיתי ,אשר כל אחד דואג לעצמו... מתוך אנוכיות, תופיע מחלוקת שאינה לשם שמים, אלא לשם רדיפת כבוד.
אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד כ:
ות"ח שבא"י יראו בפועל, את החק העליון הכללי, היוצא ממקור האחדות המוחלטת, שכל הכחות גם המתנגדים זה לזה יולידו בהפגשם כח אדיר וחדש חיובי, להועיל ולהטיב, אם רק ימצא לו כלי קיבול הגון, ובית הקיבול הנהו לפנינו מקום מעמד רגלינו, ארץ צבי וארץ חיים, "אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד כארצנו, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף, גם ד' יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה" , וזרע האמת והשלום יתן פריו הטוב והנעים, "לאחד קראתי נועם, אלו ת"ח שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה" , והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. אמן.
מעיני ישועה עמ' של:
בכל תקופה הרת גדולות...מתעוררים אז התפלגויות מרובות...ושורש הדבר הוא לפי שאז נכנסת דאגה פנימית לדאוג בעד כל מגמה בדרכי ד' הישרים,שלא תטושטש מאומה לרגלי האורות הגדולים...והתביעות האלו הן באמת תביעות קדושות...וכשהתביעות האלו נתבעות ביושר לבב ובטהרת אמת,ימצאו את מבוקשן ויתמלאו כל דרישותיהן...יתעלו ותרוממו..להיות ספוגות בתוך הכלל ולהעשות חטיבה אחת והרמוניה שלימה...וזהו הרז הנשגב רז השלום הכללי, עושה שלום במרומיו...ולו חכמו ישכילו זאת,לא היה מקום לשום דברי ריבות ולשונות קטגוריה,ומכל שכן שלא היו מגיעים הדברים לכנסת שנאה והמטת חרפה ועלבון מאחד לחברו...מאד צריכים להזהר...להכשל בכמה פשעים עצומים,לשה"ר ורכילות...לבזות תלמידי חכמים...מתרגלים למתוח קו שחור על כל מי שאינו יכול לעמוד בסודו...
כדי שקו האור מאור הא"ס יוכל להופיע בעולם, יש צורך בהגבלתו על ידי הצינור. ולכן לפני כל עליה בהופעת קו האור האלוקי מתרחש תהליך של צמצום והגבלה... לכל אחד יש צינור מיוחד לו. ודרכו מופיע אור ההטבה האין סופי...
ההגבלה יוצרת אפיון מיוחד, צינור מיוחד, וגילוי עצמיות מיוחדת...
פירוש הרמ"ק לספר יצירה - פרק ראשון :
... נקראים נתיבות, להיות הנאצלים האלו דרך וצנור של השפע הבא אל הנבראים כל אחד ואחד כפי מקום שורש בריאתו על ידי הנתיב ההוא, והם דרכים של האור והשפע.
ובספר פרדס רמונים - שער ז פרק א :
ופירוש צנור הוא סילון העשוי דרך בו יבוא המים ממקום למקום. והמקובלים כינו ענין זה אל דרך השפע הנשפע ממדה למדה. והרבה פעמים כינו המקובלים אל השבתת השפע לשון שבירת הצנורות וכן קלקול הצנורות וכיוצא בזה, ואין הדברים האלה כפשטן. והענין הוא כי כל ספירה המקבלת מחברתה בעת רצונה לקבל בודאי צריך שיעלה התעוררות ממנה אל העליונה כדי שע"י התעוררותה תתעורר העליונה ותשפיע בה וכן פי' הרשב"י ע"ה במקומות רבים. וראיית הענין מפסוק (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ ואח"כ והשקה וכו'. ויחדנו הענין הזה לבארו באור מספיק בשער מהות וההנהגה בס"ד. ואחר היות הענין כך לכן כאשר תרצה הספירה לקבל מספירה של מעלה ממנה תצטרך המדה התחתונה להאיר כנגדה פנים מאירים כדי שבאור פניה המביטים באור הספירה יעורר אותה ויושפע בה שפע רב ויאירו פניה מאור הספירה העליונה ולא מכל הפנים יחד תתעורר לקבל אלא פנים מיוחדים כנגד פנים מיוחדים לפי רצון מאצילם. וכאשר יתרבו הפנים נגד הפנים יתרבו הצנורות
ובקל"ח פתח כז:
והאור נמשך לתוך הרשימו דרך הצנור, כי הוא הנותן גבול אל אור זה (קו) שלא יתפשט אלא לפי מדת הצנור המגבילו:... הצנור. היא הבטתו ית' אל דרך המוגבל של פעולת הרשימו. ובהבטה זו נותן גבול ושיעור לפעולתו הבלתי מוגבלת כדי שלא תתראה לנו כי אם בצורה תכליתית כפי ערכנו. וזה רצונו. (לכן אותיות רצון אותיות צנור ממש). והיינו שלא יתראה לנו עצם האור כמו שהוא, כי אז היה מתבטל ענין הגבול לגמרי ולא היה מקום לעבודה ולבחירה, ולא לבנין העולם כלל:
הבדלה והכללה, דין וחסד. חשיבות הפרט בתוך הכלל.
וכדברי הרב באורות התורה / פרק ו- למוד התורה / טו:
בְּלִמּוּד דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים בִּפְרָטֵי פְרָטִים, הֲרֵי הוֹלֵךְ וּמִתְכַּלֵּל בַּאֲבוּקָה אַחַת בַּמְגַמָּה הַכְּלָלִית שֶׁל יְסוֹד הַדָּת וּשְׁאִיפַת הַקּדֶשׁ וְהָעֶלְיוֹנוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם בֶּאֱמֶת יְטֻשְׁטַשׁ הָאוֹר הַמַּבְהִיק שֶׁל הַפְּרָטִים, יֵחָרֵב הָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי כֻּלּוֹ. עַל כֵּן מֻכְרָח מַסָּךְ לִהְיוֹת נִפְרָס, וְהוּא נוֹתֵן מָקוֹם לְבֵרוּר שֶׁל כָּל פְּרָט וּפְרָט בְּעוֹלָם חָשׁוּךְ לְגַבֵּי הָאוֹרָה הַכְּלָלִית, וַעֲבוֹדַת בֵּרוּר זֶה בִּידִיעָה וַעֲבוֹדָה מְשַׁכְלֶלֶת הִיא אֶת הַחַיִּים, וּמִמַּעַל לְהַמַּסָּךְ הָאוֹר מַזְהִיר בְּכָל הוֹד כְּלָלוּתוֹ, וְדֶרֶךְ מַעֲבָרוֹ מַרְעִיף הוּא טַלְלֵי אוֹרָה לְכָל הַבְּלִיטָה הַפְּרָטִית, עַד שֶׁיּוֹנֵק הוּא הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן מֵהָעֶלְיוֹן, וְהוֹלְכִים הֵם וּמִתְאַחֲדִים.
אורות המלחמה ג:
כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן שמלכיות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבא ויופיע במהרה בימינו.
אורות המלחמה ד:
גלה בכנסת ישראל צבעה העצמי, הולכים הכחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה היושר והטהרה הפנימית, הולכת האומה ונבנית, מתתקנת היא לגאולתה, גאולת עולמים, פורחת היא ביפעת תפארתה. מתוך המון גלי הצרות העוברים עליה, מכל הגוים, מכל הנפוצות, היא מכניסה הון רב דעה ומעוף הבטה למרחקים ומוסיפה את הצדדים הטהורים שמבחוץ על רכושה העצמי. קנאת עם מתגברת, הכרת עצמותה מתגדלת. היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא - התחילה להכיר במלחמת עולם זו. ועל כולם יודעת היא, שיש לה אור חיים מיוחדים, שהם מעטרים אותה ומעטרים את העולם כולו על ידה, ועל ידי כל זה יחד יודעת היא את חסנה כי עז לה באלהי אמת.
זה מסך וסכך גדול, אשר יוצר שוב בחינה של התבדלות כביכול, אולם התבדלות זו באה על מנת למסור את הנפש על ייעודי ותפקידי שבכל ימות העולם לא היה מישהו כמוני שיכול להטיב בתחום שלשמו נבראתי! ההכרה בכך שהמשבר נועד להצמיח, היא כבר מאפשרת התגברות על המשבר. שהרי בנוסף למשבר עצמו ישנן רגשות ומחשבות נילוות אשר מעצימות אותו הרבה יותר ממה שהוא באמת!
ייאוש
פחד
כעס
קנאה
עצבות
נלווים למשבר ומחזקים את השפעתו השלילית עלינו.
ברגע שהמשבר מתקבל כחלק מתהליך הצמיחה! כחלק מההתמודדות שנדרשת מאיתנו ,אנו מקבלים אותו ברוח יותר ספורטיבית...כשם שלמשתתפים באולימפיאדה קשה ויש משברים והם שמחים בהם כחלק מתהליך הצמיחה שלהם לקראת התחרויות.
שורש המשברים וארבעת סוגי המשברים, אכן נועדו להצמיח ולגדל אותנו, וללא לוחות שבורים אין לוחות שלמים. האדם הוא היצור היחיד שיכול להתפתח, ולכן הוא כלי שבור!
תהילים פרק נא (יט)
זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזה.
אין מה להתבייש בכך שיש משברים, רק הגאוותן חושב שהוא מושלם ללא משברים... הקב"ה אינו בז למי ששבור! במסכת סוטה דף ה/ב:
מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
מדרש רבה ויקרא פרשה ז פסקה ב :
א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים שנאמר (שם לד) קרוב ה' לנשברי לב (שם קמז) הרופא לשבורי לב (ישעיה נז) ואת דכא ושפל רוח זבחי אלהים רוח נשברה ...
הלב השבור פותח אפשרות לבניה מחודשת בגבולות אישיות חדשים.המשבר צריך לעורר תקוה לבנין מחודש. ולקנין חדש.
המשבר מחולל ענוה, ומציאת האני האמיתי.
מסביר המהר"ל בספר נתיבות עולם ב - נתיב התשובה - פרק א:
ודבר זה הוא הקרבה לשמים, ולכך זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומה שאמר כי כלי תשמישו של הש"י כלים שבורים מפני כי אל הש"י היא הענוה, שהמדה הזאת הוא מדת הפשיטות ולכך כליו של השם יתב' שבורים, כי השבור הוא הפשיטות כאשר אין לו שם כלי כלל ובשביל כך משתמש השם ית' בכלים שבורים, ולכך הש"י אומר יעשה תשובה ויתכפר
לא לפחד מהמשבר, אלא לדעת שאם קיבלנו משבר, יש לנו כח לעמוד בו!
כדברי המהר"ל בספר נתיבות עולם ב - נתיב הבטחון - פרק א :
כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו אין צריך שיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק, אבל כאשר הוא רע קל הוא השבירה וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם והוא כמו כלי רעוע שאמר פחד פחדתי ויאתיני מפני שהוא כלי מרועע בשביל הפחד. לכך גבי ההוא דמתנח אמר יסורין קא בעי כו', מפני כי אנחה שוברת חצי גופו של אדם ונחשב בשביל זה כלי מרועע ביותר ולכך הוא מוכן לשבירה לגמרי, וההוא דמפחד דאמר חטאה את כי החטא קרוב לו השבירה בשביל חטאו ולכך הוא מפחד תמיד.
מתוך כך ברור שמשברים הם בסיס לצמיחה, ורק מי שחווה משברים אכן מתפתח. כמובן שיש משברים גדולים ויש משברים קטנים...
מי שמתאמץ בכל יום ומציב לעצמו אתגרים סבירים, אינו זקוק להרבה משברים גדולים, כי הוא חווה משברים כל הזמן, מאתגרים ומשמחים. אולם מי שמנסה ליישב בשלווה, קופצים עליו משברים גדולים...רעידות אדמה של ממש.[בבחינת ההבדל שבין היחץ-שאנחנו יוזמים, לבין המרור-שהקב"ה יוזם].
כאשר מתרחש משבר בחיינו או בחיי תלמידינו, ניתן לנצל אותו לשינוי הרגלים רוחבי!
גם האומה כולה עוברת צמיחה כתוצאה ממשברים!
באופן היסטורי, באחרית הימים, תהיה רעידה שתבנה עולם חדש, מתוקן יותר.
בישעיהו כט :
תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה:(ז) וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל אֲרִיאֵל וְכָל צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ:(ח) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן:
יחזקאל לח :
ביום בו גוג על אדמת ישראל ...(יט) וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:(כ) וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל:
זכריה יד:
ויצא ד' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב:(ד) וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְּבָּה:(ה) וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדה
תהילים מו
(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר:(ב) אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד:(ג) עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים:(ד) יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה:(ה) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן:(ו) אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר:(ז) הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ:(ח) יְהֹוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה:(ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ:(י) מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ:(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ:(יב) יְהֹוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה:
הרב קוק בעין איה לברכות נט, עמ' 310, מסביר שרעידת האדמה יוצרת מהפכה גדולה בחברה האנושית. ומהפכות כאלה נועדות לשיפור המצב המוסרי של החברה. אחד הקלקולים החברתיים והמוסריים הגדולים במוסר האנושי זה המצב הקשה של עם ישראל. "שום אדם אינו יכול לומר, שהדבר ראוי שתהיה אומה כזאת בעלת יתרון רב נתונה במצב נורא ואיום המרגיז כל לב.... עד שההנהגה האלוקית מחייבת לדרך תיקון גם מהפכות גדולות", אם ישראל בבעיה זה מורה על כך שיש באנושות בעיה גדולה. על מנת לשנותה הקב"ה מחולל רעידה ושינוי ומהפכה
התמודדות עם משברים
1. זיהוי המשבר.
זיהוי המשבר מאפשר להתמודד עמו ביתר קלות.
האם אנו חשים שכוח גדול מאתנו מתערב בחיינו[משבר 1]?
האם אנו כועסים[משבר 2]
האם אנו מפחדים[משבר 3]
האם אנו חשים כאב ואומללות[משבר 4]
האם אנו בתחושה של התקוממות ורצון להילחם[משבר 5]
עם תחילת המשבר ישנה תחושה של חולשה, כעס, דכדוך, חוסר אמון בכוחות שלנו, מה שמחייב הבנה שאנו במשבר! ויש להתבונן עד היכן מגיעים כוחותי ובמה כוחי חלש. מהן הבעיות או הסכנות בפניהן אני נמצא. והבנת הדבר הגרוע ביותר שעומד בפני. כשאדם מוצא את עצמו במצב קשה או בעייתי, במקום להתחיל לבדוק מי עשה מה ומי אשם במה, יש להתמקד בשאלה איפה הוא נמצא לעומת איפה הוא רוצה להיות ומה הוא רוצה לעשות. יש ליצור תמונה בהירה של העתיד הקרוב בזמן הקרוב, הרצוי לנו, ואז לנקוט כל פעולה אפשרית שעולה בדעתנו כדי להתחיל לנוע בכיוון הנכון.
כדברי הפרי צדיק בראשית טו:
וכתיב סוכת דוד הנופלת, כי סוכה דירת ארעי, והיינו אף בעת שנראה כנופלת הוא סמכה שממשיך מדת מלכותו יתברך שמו בעולם תמיד והנפילה הוא צורך עליה כמו שנאמר, כי שבע יפול צדיק וקם ולעתיד כתוב אקים את סוכת דוד הנופלת ואיתא (בראשית רבה פ' יז) תחלת מפלה שינה דמיך ליה ולא לעי באורייתא, כי על ידי שינה מתרחק מהשם יתברך כמו שכתוב עצלה תפיל תרדמה שמתעצל מעבודת השם יתברך. ואיתא גם כן במדרש (בראשית רבה פ' ט) והנה טוב מאד טובה שינה וכי שינה טוב מאד כו', אלא מתוך שהוא ישן קימעא הוא עומד ויגע בתורה הרבה. והיינו שיתקן הנפילה עצמה שתהיה לו סייעתא לעבודת השם יתברך וממנה יקח לעבוד את ה'.
יש לנצל את המשבר כדי להתחזק ולפתח כוחות חדשים, כמו שיש צמחים שמשתמשים בגורם המזיק והפיכתו ליתרון - המלחת הצמח גורמת לפעפוע גדול יותר של מים לתוכו, מעבר המים מהקרקע אל תאי היונקות של השורש הוא תהליך מעבר מים מתמיסה שריכוז המלחים בה נמוך אל תמיסה בעלת ריכוז מלחים גבוה. לצורך זה מחשבים את הריכוז במונחי לחץ אוסמוטי. כיוון המעבר, מהירותו ויעילותו נקבעים על-פי ההפרש שבין הלחץ האוסמוטי של הקרקע לבין זה של תאי הצמח. כאמור לעיל תכופות מלוחה קרקע המדבר ולבד מזאת דרושה יעילות רבה כדי למצות ממנה את מעט המים שבה.ואכן בצמחי מדבר נמדדו הלחצים האוסמוטיים הגבוהים ביותר שנמדדו אי פעם בצמחים.מבחינה זו רב מאד הדמיון שבין הבעיה העומדת בפני צמחי מדבר לבין זו שניצבת בפני צמחי מלחה.
ומי שמסוגל להפנים שהתוצאה תהיה טובה, זה מופיע בגלוי ממש, כדברי המהר"ל :
"כמה גדול מדת הבטחון שבוטחים בו ית' בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה כמו שהיה אצל ר"ע ואצל נחום איש גם זו. כי מפני שהוא היה בוטח בו ית' שיציל הש"י אותו כי הכל יכול, וכמו שאמר בטחו בו עדי עד כלומר שאף שרואים וחושבים כי כבר אבדה תקותם אל יתיאש רק יהיו בוטחים בו עדי עד כי הש"י יכול להושיע אותם, וכאשר שם בטחונו בו אז על הש"י להציל אותו כאשר שם בטחונו בו ית' לכך נחשב זה מלחמות הש"י".
מסביר ר' נחום מטשרנוביל,תלמיד המגיד ממזריטש :
' יאמין האדם באמונה שלימה אם יבוא עליו איזה צער ויסורין ח"ו איזה הפסד אפילו מועט שהוא בכדי לעוררו שיתקרב אל הבורא יתברך וזהו שנתצמצם אלהותו יתברך אליו כפום שיעוריה בא וראה מה שאמרו רז"ל עד היכן תכלית יסורין אפילו הכניס ידו לתוך כיסו וכו' כי אפילו בזה וכיוצא בזה יאמין כי שם הוא צמצום אלהותו יתברך אל האיש ההוא וזה יחשב לרחמים אצלו לבלתי ידח ממנו נדח וכשחושב באמת כן נעשה באמת כן למעלה:
וזהו מה שאמר הכתוב (ישעיה כ"ו, ט"ז) בצר פקדוך וגו' והי שדי בצריך הם הדינים איזה יסורין לא פחות מהאמור אפילו הכניס ידו לתוך כיסו כו' ויראה בכל יום להכניס הדעת בקרבו להמשיך את עצמו על ידי הדעת זה למעלה לחיי החיים ברוך הוא כמו שאמר הכתוב: בדעתו תהומות נבקעו, על ידי הדעת בא בקיעה למקום מדריגות תחתונות שהם בחינת תהום.
וזהו: וידעת היום, שיהיה לך בחינת דעת מן המאורע שבכל יום והשבות אל לבבך פירוש אל הבורא יתב' שנקרא צור לבבי כי ה' שהוא מדת הרחמים הוא האלקים הדינים שבאו עליך שמרחם עליך לבלתי ידח ממנו נדח בשמים ממעל הוא בחינת צדיק שמסלקין ממנו החיות העליון ועל הארץ הוא בחינת מי שאינו בגדר צדיק שנופלין מתחת למקום הדינין אין עוד עצה אחרת כי לצדיק נותנין עצה מלמעלה על ידי זה ולהשני על ידי בחינה אחרת כאמור לעיל ברוך ה' לעולם אמן ואמן' .
2. התמקדות בפתרון ולא במי אשם!
להתמקד בפתרונות במקום לחזור ולדוש בבעיות.
אורות התשובה פ"ט פסקה א': "... ומתוך העין הטובה שהוא מביט אז על ידה באמיתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל אורחות הסיבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר"
בראשית פרק ו (ה) וַיַּרְא יְדֹוָד כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:(ו) וַיִּנָּחֶם יְדֹוָד כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:
העמק דבר על דברים פרק ד פסוק א :
הרשעים הנה עפלה לא ישרה נפשו בו. פי' איך שהוא חזק ונראה שמח בעולמו אבל באמת לא ישרה נפשו בו שהוא מתאוה לדבר שאין בידו להשיג ומתמרמר מזה עד שחייו אינם חיים שלמים. והביאו בילקוט ע"ז המקרא שסנחריב היה כובש כל העולם והיתה בוערת בקרבו התאוה לכבוש ג"כ את ירושלים ולא ישרה נפשו בו מעולם. ונ"נ כבש גם ירושלים בכ"ז לא ישרה נפשו משום שהיה קצר קומה והיה מתאוה להיות גדול בקומה ולא השיג תאותו. ומה נאמר בשלוי עולם שלא השגו חיל כ"כ כמו סנחריב ונ"נ. ולהיפך וצדיק באמונתו יחיה. הרי הוא בעליו וצרותיו חי ועלז באמונתו ומהביל כל הליכות עולמו שהוא ברע רק עובד ומקוה ומיחל לה' ושמח בו בחייו ויודע שיהיה עוד לנצח בחיי העוה"ב.
פתרונות מטבעם ממקדים אותנו בחשיבה חיובית, בשעה שבעיות מטבע הגדרתן ממקדות אותנו בחשיבה שלילית. בשנייה שאנו מתחילים לחשוב במונחים של פתרונות אנו נעשים חיוביים יותר. הניחו שמשהו טוב וחיובי חבוי בכל קושי ואתגר.
חשוב לזכור שהמצב שאנו ניצבים מולו כרגע הוא בדיוק המצב הנחוץ לנו כדי לצמוח ולהתפתח בסופו של תהליך. מצב זה נשלח אלינו כדי לעזור לנו ללמוד משהו, לסייע לנו להשתפר, לאפשר לנו להתרחב ולגדול. בין באופן אישי בין באופן משפחתי.
3. להימנע מדמיון של משברים עתידיים.
בזמן משבר יש נטיה לדמיין משברים נוספים עתידיים... מה שגורם לדאגה שמחזקת את המשבר! הדאגה נובעת מרצון לא להיפגע ולא להיות מופסד... כפי שמסביר רש"י : "דאגה - פחד שדואג על הפסד שום דבר פן יבואהו."
לא לדאוג מדברים שאינם קיימים, לא לדמיין מצבים רעים ולדאוג... כדברי הרב במוסר אביך עמ' צג':
"מה שהאדם יכול לתקן טוב הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו, ומה שאין בידו לתקן אל יתעסק בו תדיר. ויקיים דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו, ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם, בבהירות שכלית רוממה, עד כמה שידו מגעת, ויתקיים בו גול אל ד' מעשיך ויכונו מחשבותיך".
וכיצד נזהה דאגה שלילית, אם אנו שואלים את עצמנו אם יש מעשה שעלינו לעשות על מנת למנוע את ההפסד הצפוי והתשובה היא שאין לנו מה לעשות באופן ישיר על מנת למנוע את הנזק, הרי שזו דאגה סתמית. ואם יש מה לפעול, עלינו לפעול, מתוך חשיבות הזהירות:אל תהי מפליג לכל מקום, אם מזהירים אותך אל תרחיק זאת באופטימיות חסרת אחרית.
משנה מסכת אבות פרק ד (ג) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:
אל תזלזל ביכולתם של אנשים להזיק. ואל תהיה שאנן מדברים מזיקים.. כדברי רע"ב על מסכת אבות פרק ד משנה ג :
אל תהי בז לכל אדם - לומר מה יוכל פלוני להזיק לי: ואל תהי מפליג - מרחיק לכל דבר שיש לחוש עליו. אל תאמר רחוק הוא שיהיה ואין לדאוג ממנו:
אין לדמיין צרות אפשריות, ורק אם יש צרה מידית לתת את הדעת עליה, ולהיזהר, כך בגמרא : אהיה אשר אהיה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אמור להם אהיה שלחני אליכם.
ומסביר הרמב"ן :
"והנה ענהו האלהים אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו' לשון רש"י מדברי רבותינו (ברכות ט:) והכונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ וזה פירוש נכון באגדה זו"
הקב"ה מסכים עם משה שאין לדאוג על צרות הבאות, ויש לדעת ידיעה תמידית שד' יעזור! יחד עם הידיעה שיש בעולם צרות כהנה וכהנה, תמיד ד' יעזור! אולם בזמן שמחה אין טעם להזהיר מהצרות העתידיות ולקלקל את השמחה הנוכחית[לא כנוהגים בחתונה להזהיר את החתן והכלה...]
'דיה לצרה בשעתה!'
4 . שמירה על שיגרה ופעילות.
ההתמודדות עם המשבר בהתרחשותו, מחייבת שמירה על שיגרה, והמשך פעילות ככל שניתן תוך הכרה בשינוי המתהווה לעינינו. למרות שהמשבר גורם לקריסה של הרצון[יש משברים שגורמים לכעס ורק אחר כך תופיע דעיכה וייאוש,ויש משברים שגורמים לרצון להילחם וכשמפסידים זה גורם לייאוש], יש להשתדל לשמר את הפעילות השגרתית ולהמשיך לתפקד כרגיל. ואחרי המעשים יימשכו הלבבות!
אם ניתן יש לקבוע מסגרת מחייבת של עבודה או לימודים.
רשב"ג בכתובות נט: הבטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא ליד חטא[ולידי זימה]...והתמכרויות...
ובעיות נפש,כדברי המדרש שמואל על אבות - פרק שלישי משנה ה :
המפנה לבו לבטלה שאינו מתעסק בשום דבר בעולם יבא מזה לידי תרדמת הטבעים והשתוממות המחשבה כענין שאמרו הבטלה מביאה לידי שעמום...
שעמומיתא-זו הבחנה של מחלת נפש, ברמב"ם פירוש המשניות - מסכת כתובות פרק ה משנה ה : ופי' שעמום בהלה תרגום ובתמהון לבב ובשעממות ליבא...
במסכת נדרים דף פא/א :ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי...
הר"ן :
דמאני מתיא לידי שעמומיתא - כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב: ערבוביתא דגופא - כשגופו מזוהם שאינו רוחץ תמיד מביאו לידי שיחנא וכיבי אבעבועות המכאיבות
הרמב"ם פירוש המשניות - מסכת שבת פרק ב משנה ה
(ה) המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו' - רוח רעה קוראין לכל מיני החולין הנקרא בערבי מלקוני"א כי יש מין מן החולי הנזכר שיברח החולי ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות בעת השתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות:
סוכה יא:
הניחא למאן דאמר ענני כבוד היו אלא למאן דאמר סוכות ממש עשו להם מאי איכא למימר דתניא כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.
סוכות או עננים?
שניהם היו כפי שמסביר הנצי"ב. סכך בחניה וענן בנסיעה, בהעמק דבר בבמדבר י לד:
וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה...וגו'. כי בהיותם יושבים במחנה היו באהלים להגין מן השרב. אבל בנסעם מן המחנה הי' הענן מגין נמצא מש"כ כי בסוכות הושבתי את ב"י וגו' הי' גם סוכות ממש גם ענני כבוד. היינו בשעת חניה הי' סכות ממש. ובשעת המסע הי' ענני הכבוד...
בזמן העצירה, בזמן שיש משבר אנו צריכים לבנות סוכה בעצמנו! לעשות משהו! במשבר שנועד לגלות אור חדש, מסוג עצירה ועיכול, יש להמשיך בשיגרה לפעול ולעשות.
יש להמשיך להתאמץ ולבנות, לעשות! "וכל אשר יוסף עושה.."-לא מתייאש...
כאשר האדם פועל ויוזם, דאגותיו מתמעטות, ואם אינו עושה דבר דאגותיו מתרבות, כדברי רבינו בחיי :
"סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" : - שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים.
ובזמן ההתקדמות, ישנם משברים קטנים אתגרים יומיומיים, שהקב"ה מזמן לנו בבחינת ענני הכבוד...
לפום צערא אגרא. כך במאירי על מסכת אבות פרק ב משנה כ :
לא עליך המלאכה לגמור כלומר שלא תאמר איך אתחיל בדבר שלא אוכל לבא עד תכליתו שאינך מחוייב לבא עד תכליתו ולעשות ביתר היכולת וכן אם תאמר איני מוכן לכך צריך על כל פנים שתשתדל כפי מה שתוכל שאינך בן חורין להבטל מכל וכל ממה שנוצרת עליה ושכר טוב מ"מ שמור לך אם מעט ואם הרבה והוא שאמר אם למדת תורה כו' ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך הן בעה"ז הן בעה"ב למי שיחייבו אופני משפטיו ית' והוא שאמר ודע מתן שכרן של צדיקים לע"ל ובא הנה לעתיד לבא במקום עולם הבא אף על פי שעיקר הנחתו לזמן ימות המשיח אלו השמות ר"ל העולם הבא ותחיית המתים ולעתיד לבא מתחלפים תמיד זה תחת זה כמו שביארנו בקצת מקומות:
יש חשיבות להשתדלות ולעמל. "אדם לעמל יולד!" איוב פרק ה ז.
מסביר המלבי"ם על איוב פרק ה פסוק ז - חלק באור הענין :
כי אדם לעמל יולד - שהאדם נולד לעמול ביגיע כפיו, ובעמלו יביא לחמו, והעושה עושר שלא בעמל וביגיע כפים הוא עמל ואון ולא יצמיח ולא יתקיים ביד בניו, סוף דבר שעקר הצלחת האדם תלוי בהשתדלותו ובעמלו ויגיע כפו.
כפי שכבר למדנו, גם האדם קודם החטא, נצטווה "לעבדה ולשמרה". לעמול. זה חלק מתיקון העולם.
כמובא באבות דרבי נתן פרק אחד עשר :
ר"ש בן אלעזר אומר אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה שנא' (בראשית ב) ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשמרה והדר מכל עץ הגן אכול תאכל.
המלאכה מגלה את האור והפנימיות של האדם, מעלה ניצוצות של קדושה, כדברי הגמרא בנדרים דף מט/ב : רבי יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא[קנקן] על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה
ובהסבר בניהו בן יהוידע על נדרים דף מט/ב :
שם אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. נ"ל בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל, בשער המצות ובשער הפסוקים פרשת בהר, שיש בירורים משבירת הכלים שהם סוד שבעה מלכים, שצריך להיות בירורם ותיקונם וליבונם על ידי טורח ועסק האדם במלאכות שבעולם הזה, וכל תיקון ובירור ניצוצי קדושה שיהיה מחמת המלאכה הוא בעולם העשיה
המלאכה גורמת להופעת הערך העצמי...להמשיך לעבוד!
להתגבר על הרצון לדחות דברים, לא להגיד שנעשה אחר כך או מחר או אחרי החגים,אלא לעשות כל מה שניתן כשניתן, כך בתולדות יעקב יוסף פרשת חקת - אות ג :
לא עליך המלאכה לגמור, כי התופס במקצת האחדות תופס בכולו, וכאלו קיים כל התורה והמצות, רק שלא ידחה בידים בהזדמן איזה מצוה או שהוא פנוי לעסוק בתורה ואינו עוסק, וזהו שאמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה בעת הפנאי.
ספר בניהו בן יהוידע על עירובין דף יח/ב :
מי שיש לו יגיעה רבה במציאות פרנסתו הנה הוא עושה בירור ניצוצי הקדושה עשר ידות על אדם שאין לו יגיעה רבה בפרנסתו, כי לפום צערא אגרא, ועל כן אף על פי שאתה רואה הרוחת אחיך בכל יום חמשה דינרי זהב ואתה שתי דנרי כסף כל זה הוא בריוח הגשמי, אבל בריוח הרוחני של בירור ניצוצות קדושה מי יודע כמה וכמה יתרון יש לך על אחיך, ובאמת זה הריוח העיקר, ולכן שמח בחלקך ואל תקוץ ביגיעת מלאכתיך:
ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, ששלחנך גדול משלחנם, וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך
5. ראיית הטוב והחיובי
בזמן חולשה ומשבר יש להתעקש לראות את הטוב גם אם הוא מועט.
לנצל כל רסיס אור ותקוה, כל נקודה טובה, גם בשיא המשבר, כאמור בספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן רפב :
כֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים). וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף - עַל - פִּי - כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל - כָּל - פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָב
כמו הצמחים שמפתחים מערכת יונקות רחבה ושטחית, סמוכה לפני הקרקע, לנצל את מימיו של כל ממטר קטן, אף אם אינם חודרים יותר מסנטימטרים אחדים לקרקע.
לדמיין את הטוב העתידי, ולא את הרע האפשרי! כדברי המלבי"ם:
"ועת יעלה ציור הדאגה בלב, נתן החכם ב' עצות לזה:
א] להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש ושם בחשך שמו יכוסה ע"י שיסיח דעתו מרעיונות כאלה ולא ידאג.
ב] שיעלה על לבו ציורים טובים מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב שביתו יעמוד נכון שהוא מלא ברכת ה' ושיש תקוה לאחריתו, וז"ש דאגה בלב איש - כשעלה ציור הדאגה וימשול בלב, העצה, או שישחנה - ויורידנה למטה, או שישמחנה בדבר טוב - וע"י ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה.
וכן אמרו חז"ל, חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים, ושניהם אמת ומיוסדים בשני חלקי הכתוב, במ"ש ישחנה הוא שיסיחנה מדעתו, ובמ"ש דבר טוב ישמחנה הוא שיסיח אותה לאחרים ר"ל לרעיונות אחרות טובות משמחות."
"אז"ל: דאגה בלב איש ישחנה , ר' אמי ור' אסי חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים . מה שהורגלו לדקדק הדרשנים בכמו אלו המאמרים למה אמר תחלה ר' אמי ור' אסי לא יצדק כאן.
כי באמרו חד אמר וחד אמר מורה דלא מסיימה ליה מלתא מי היה בעל כל סברא מהן, אבל מ"מ אפשר שבאמת שניהם הושוו בדעת אחד לומר שהדאגה והעצבון רעה גדולה לאדם, וכל אחד לקח מהסבות שאמרנו.
והראשון תפס העיקרית מפגם הידיעה, כי ראוי להתבונן בדבריו כיון שהכתוב אומר דאגה בלב איש, למה שנה מלשון לב ואמר יסיחנה מדעתו יאמר יסיחנה מלבו, אבל כוונתו לומר שישתדל להסיר ולבטל הדאגה מן הדעת שלו, כי הדאגה היא פועלת ועושה רושם בידיעה שמתמעטת ממנו, ועל כן צריך שירחיקנה מן הדעת ממש.
והשני לקח לו הצד האחד מנזקי הגוף, ולכן אמר ישיחנה לאחרים, כדי שיבקשו להקל מעליו דאגתו וימעיטו צרת גופו."
6. חיזוק הערך העצמי
כשיש משבר מתעוררים רגשי אשם...'אני לא יוצלח' 'אני לא שווה' 'זה אשמתי' 'אין לי סיכוי'...'וכדו'.
יש תחושה שזה מגיע לי! כי אני לא בסדר. "את אשר יגורתי בא לי.".. ולכן הוא דואג. "כסדום הינו לעמורה דמינו..." "הדאגה זאת המידה היא רעה ברוב עניניה והיא ניכרת על כל הפנים, כדכתיב (בראשית מ ו): "וירא אותם והנם זועפים", וכתיב (נחמיה ב ב): "מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה". ואמר אחד מן החכמים: איני מוצא כלל באנשי נפשות העליונות סימן דאגה... ועתה תתבונן, כי גם יש בדאגה דרכים טובות, כמו שאמר הנביא (איכה ג לט): "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו."
בשעת משבר חשוב לחפש את הנקודות הטובות שכן קיימות בנו! כפי שמדריך ר' נחמן בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן:
...צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים). וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף - עַל - פִּי - כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל - כָּל - פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל - יְדֵי - זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, ...שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַֹמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם - כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם - כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה:
וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל - יְדֵי - זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּמַאֲמַר וַיְּהִי מִקֵּץ בְּסִימָן נ"ד), בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ עַיֵּן שָׁם. [וְהַכְּלָל כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה, עַל - יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע, שֶׁעַל - יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע, עַל - יְדֵי - זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב]:
אכן להגיע למצב שמסוגלים לשיר...ואף לשיר בכוח!
לא להסכים למחשבות המייאשות, אלא לראות את המעשים ולו הקטנים ביותר שאני עושה נכון ומוצלח.
7. המשבר כהרפתקה
מה שמקטין את עוצמת הדאגות, זו הגישה שאנו חיים בעולם שיש בו הרפתקאות שונות, כל אדם חווה בעיות וצרות, וראוי שיתבונן עליהם כעל הרפתקאות שעוברות עליו... וכל ההרפתקאות האלה בונות אותו... כדברי ר' נתן :
וְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם מִגָדוֹל וְעַד קָטָן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו כַּמָּה וְכַמָּה הַרְפַּתְּקָאוֹת וְכוּ', שֶׁכֻּלָּם הֵם בְּחִינַת נִסְיוֹנוֹת וְצֵרוּפִים וַעֲלִיּוֹת וִירִידוֹת בְּלִי שִׁעוּר. וְכָל כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָה, כִּי כָּל מַה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא לְטַב עָבִיד. כִּי כָּל כַּוָּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַכֹּל כְּדֵי שֶׁעַל - יְדֵי - זֶה דַּיְקָא יַעֲלֶה מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּרַד לְשָׁם לְבַרֵר מִשָּׁם מַה שֶּׁיְּבַרֵר עַד שֶׁיָּבֹא לִמְקוֹם מְנוּחָתוֹ לִמְקוֹר נִשְׁמָתּוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְכָל הַצֵּרוּפִים וְהַנִּסְיוֹנוֹת הֵם בְּחִינַת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כַּנַּ"ל. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה זֹאת הֵיטֵב בְּחִינַת בָּקִי בְּעַיֵּל בְּקִי בְּנָפִיק. בְּחִינַת וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךֹּ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁזּוֹכֶה לִסְבֹּל מַה שֶּׁיִּסְבֹּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְצֵרוּפִים וְנִסְיוֹנוֹת בְּכַמָּה בְּחִינוֹת זֶהוּ בְּחִינַת לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁעַל - יְדֵי - זֶה זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה".
בתהליך יש קשיים ויש הפתעות,כדברי בעל העקדה :
"וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה, הנה ישוה לו למבקש שהפרזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה, לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך, כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא הלא המה אלה דברי קושט ואמת, המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה."
ומלמד הרב :
"ע"כ אף שנח לו לאדם שלא נברא מצד ההרפתקאות שרבו עליו, הגשמיות והרוחניות. אבל סוף כל סוף השלמות בטוח, והכל מתוקן לסעודה. ע"כ לעתיד יראה יד ד' שהכל לטובה, וכי כל הרעות הכינו את הטוב האמיתי, לא תהי' תודה בטלה, שרק ע"פ התודה מכירים אנו את צורך הרע לשלמות הטוב, ע"כ בא בו גם חמץ, מה שא"כ בכל הקרבנות, שהחמץ מורה על הרע והקלקול. ע"כ המשמח חתן ומודה בבטחון השלמות האנושי,הוא כאילו הקריב תודה".
8. התמודדות משותפת
ספר משלי פרק יב (כה) דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנה.
להשתדל לדעת שאתה לא לבד,
כדברי בעל ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת בהעלותך :
בא שלמה להודיע לנו דין זה על מת א' מן החבורה ידאגו כל החבורה ז"ש דאגה בלב איש ותרווייהו איתנהו ישיחנה מדעתו במה שישחנה לאחרים בזה הוא מסיר דעתו מן הדאגה.
יש עוד אנשים שמתמודדים יחד אתך...
מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית גמילות חסדים :
דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. טובים השנים מן האחד גו' כי אם יפולו האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו וההולך בתומו, ירבה נעמו, וייטב טעמו, וה' עמו:
ככל שהאדם סומך יותר רק על עצמו, הרי שדאגותיו תתגברנה, שהרי אין סוף לדמיונות על צרות אפשריות, וככל שסומך גם על הקב"ה דאגותיו תפחתנה. לכן השיחה עם האחרים, מרחיבה את מעגל המחשבות שלו, ומבטלת את הקטנוניות האישית.
"דאגה בלב איש ישחנה - ישיחנה מדעתו. ודבר טוב ישמחנה - יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה. ולדברי האומר ישיחנה לאחרים, כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישמח את הדאגה."
יש להקטין את הדאגה, על ידי ההתבוננות על ההסתברות שהדבר המאיים אכן יתרחש: "דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים."
9. התבוננות כללית
יש להרגיל את עצמנו להסתכלות יותר כוללת על החיים. כפי שמסביר הרב :
"תכונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד. וזאת היא טבעה המיוחד לה, שמבדילה מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה תמיד בפרטים מיוחדים, שבקושי מקבצת היא אותם למדת כלל מאוחד. בעלי הנשמות המיוחדות לסקירה פנימית קשורים אליה בכל כח חייהם, וצער גדול ועמוק הם מרגישים כשנלחצים, ע"י עצמם מפני ההרגל או ע"י השפעת הסביבה, לעסקים, רוחניים או מעשיים, פרטיים. אלא שהם מישבים את דעתם, בהכירם את הכרח החיים לעסוק בכל המכשירים המביאים למלוא המגמות. אבל בנפשם קשור חפץ נעלה לקצר במכשירים, ולהאיר במוקדם את האורה המגמתית".
ככל שהאדם פחות קטנוני, ידאג פחות, ככל שהסתכלותו יותר רחבה ידאג פחות. כאשר האדם מצוי רק בנקודה עכשווית ורואה בעיה הוא מתמלא דאגות וייאוש. כי אינו רואה עתיד ותקווה הוא מתקשה לראות אפשרות אחרת, חוץ מהתוצאה שממנה הוא דואג, כמו ילד קטן בוכה מאד על כל דבר קטן כי בשבילו זה סוף העולם.
יעקב אבינו בורח מעשיו והולך ללבן, שני דברים שלכאורה אמורים להדאיג... אך הוא הולך לישון בנחת! אומר המדרש ב"ר ,על פי הפסוק במשלי: אז תלך לבטח דרכך. כי תשכב לא תפחד... ומסביר בקהילת יעקב: מי שמחבר את האל"ף לזי"ן, את החזון והאידיאל לפרטי המעשה, אז זה נותן כוח להתמודד עם הפרטים המדאיגים...
ההסתכלות הכללית מחזקת את הכוחות
ההתכללות מחזקת את יכולת העמידה של האדם, כפי שמלמד הרב :
"לישועתך קוינו כל היום. "צפית לישועה" (שבת ל"א .). האדם באשר הוא אדם פרטי, הוא מוגבל בהגבלה צרה, בכל ישותו ומציאותו, נגד אותו הערך שצריך הוא להשכיל בנפשו במה שהוא אבר מן הכלל הגדול, של כל האומה, שהיא ג"כ מסתעפת לכלל המציאות, אשר פרטי הטוב והאור הולכים ומצטרפים אל החשבון הכללי, באין הבחן אם -הכללות נראית לשעתה או תבא לאחר זמן, אבל נדע נאמנה כי בא תבא, וכל חלק מן הטוב שבאוצר כל איש פרטי מצטרף הוא עם החיים הכלליים, ההולכים לכונן את ישועת ד' הכללית בבא עתה.
עוד מלמד הרב :
"בכללות העולם, המעשי והרוחני, אין כל רע נמצא כי אם בערכו הבודד, אבל בקיבוץ הכל, הכל הוא טוב ממש, לא מפני בטול ברוב, כפי החשבון הצנום, אלא מצד הערך העצמי האידיאלי.ומובן מזה שכל מה שהקירוב אל כל נעשה יותר גדול התכונה,הרע מתמעט, והטוב מתגלה. ולא עוד אלא שקיבוץ הרע בכל חלקיו מופיע לעומק טוב גדול מאד, והוא מתחבר בעומק רתיחות שקיקתו אל הטוב המוחלט, שלא יגורהו רע, כלו הפך לבן טהור.והחיים הגנוזים בהשקפה נצחית זו הם הם המעמידים את העולם, ונותנים פרמא על פני כל המזיקים, שלא יוכלו לטשטש את העולם, וגבה מעל גבה שמר".
וכן אומר הרב :
"כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר-רוח, בחילת- החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'. ההכנעה מפני האלהות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל-וחומר בפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין-קץ לגבי הכלליות - לא צער ודכדוך יש בה, כי-אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יפי.
10. התכנסות רק במצבי קיצון - פתרון של דיעבד גמור.
יש גם מצב של התכנסות, בבחינת לך עמי בא בחדריך סגור דלתיך בעדיך... לא שאלות... והמשכיל בעת ההיא ידום, וידום אהרון... ברכות סא.- שראו את ר"ע שסורקין את בשרו במסרקות של ברזל אמר זו תורה וזו שכרה, אמר הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה תחילה. אם תשתוק ותהיה קשור להבנה הכוללת של הבריאה תבין גם את המחשבה שיש במותו של רבי עקיבא. כדברי בעל ספר מחשבות חרוץ פרק ז ד"ה
וזהו :כי סוד דבר זה אין לו התגלות לעולם הזה שיוכל להתגלות בדבור ורק כשישתוק וידבוק עצמו לעולם המחשבה שהוא השגת עומק מחשבתו ית' ירגיש דכך עלה במחשבה ומשרע"ה היה יכול להשיג זה וכמ"ש ג"כ (מדברי תורהפרשת חוקת) לך אני מגלה טעמי פרה כי הוא עלה למרום, היינו השגה המרוממת מהשגת בנ"א בעולם הזה.
במצבים כאלו רצוי להתעסק במה שאנו מסוגלים ולהניחל למה שאין ביכלתנו להתמודד כרגע.
כללית, אם אדם מתקשה מאד בתחומים מסוימים של התקדמות יניח להם, כי זה יוליך לדאגות! ויעסוק בדברים שהוא מצליח בהם, כדברי הרב :
"מה שהאדם יכול לתקן טוב הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו, ומה שאין בידו לתקן אל יתעסק בו תדיר. ויקיים דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו, ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם, בבהירות שכלית רוממה, עד כמה שידו מגעת, ויתקיים בו גול אל ד' מעשיך ויכונו מחשבותיך."
לפעמים יש מצב של התכנסות גמורה, בבחינת אבלות.מתכנסים לתוך הבית, לא יוצאים...אך כמובן שזה רק זמני ואסור להתאבל יותר מידי.
ואולי זה עניין השתיקה, בספר ויקרא פרק י "...לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – אהרון מקושר לבחינת הדממה ומבין את שורש מותם של בניו.
וכן באחרית הימים מי שרוצה להבין – ידום. בספר עמוס פרק ה :...העיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: ... לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא:... דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ ...
אכן, אחד האמצעים להתמודדות הצמח, עם משבר, זה לעבור את השנים הקשות במצב המובן ביותר, בתרדמה העמוקה ביותר האפשרית במחזור חייו של הצמח - בצורת זרע. או התכנסות מלאה או חלקית, כעין התכנסות לתיבת נוח...כפי שמלמד הרב במוסר אביך ב ב:
... כשהוא משיב אל לבו נפשו "ורוחו ונשמתו אליו יאסף' , ח), וענין "האסיפה אליו" הוא מפני שהנפש שכבר סללה דרכה על כל הגוף היא מפוזרת באמת על כל חלקי הגוף גם בשליטתה, וכיון שכל חלקי הגוף עותו דרכם גם דרכה מעוותה כשהיא שופעת עליהם. אבל יש אפשרות שיכניס האדם את הקוים המתפשטים אל תוך נקודתם, וזהו באמת עול גדול ודבר מר, כי החופש וההתפשטות ראוי ונאות לנפש, כי גם הגוף עם כל חלקיו מאסר גדול הוא לה. ומה'גם בהיות נוסף על לחצה לחץ שלא תתפשט כ"א ע"פ תנאים מיוחדים. והנה כשמכנס אל נקודת השכל והרצון, שהם בעצמם טהורים, גם את הקוים שנתפשטו. והקוים כבר הורגלו שלא כדרכם בקודש, אין ישיבתם המכונסת הזאת חמודה בעיניהם, ע"כ ילך קודר בלחץ בראשית דרכו, ואם ח"ו יעזוב את הכחות הפרטיים מתוך נקודתו, ללכת באשר יתהלכו יעוו דרכם עוד, כי כל המכשולים כבר ערוכים וסדורים, וסדרים טובים עוד לא נעשו בארץ בעמקי החומר. אמנם במעט זמן ישובו הקוים אל טבעם וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים אל בית אמם וחדר הורתם, אז יקל לו צערו ושפלותו ודכאות נפשו. אבל עכ"פ יצר לו כי לשלח חפשי את כחות נפשו ללכת ברחבה עוד אי-אפשר. כי לא יבשה הארץ מהמים הזידונים הצפים עליה, ע"כ עוד דרוש לו לעצר מחשבותיו אצלו שלא יראו פני הרע. אבל במלאת ימי מספר וכחות נפשו יורגלו בדרכים טובים, וממאסרם ישלחו ידם לשלט על הנהגת החומר, עד שגם הוא יורגל בארחות יושר. וחלקיו ורוחו יהיו כלים נאים לחפץ ד', אז לחפשי יצאו ממאסרם כלי כחותיו. אשר בנקודתם צפנם, ויכלו להגדיל ממשלתם בגוף, ובקל ישמעו לעצת השכל הקדוש וירוצו ולא יכשלו. והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בפירושו לאד"ר ט) מענין המבול ותיבת נח.
ההתכנסות הזו, שייכת במצבים קיצוניים, כך מופיע בצמחים מסויימים במדבר, שיש להם מנגנונים שונים להפקרת חלקים מעצמם, תוך קיום חלק אחד,שדרישותיו צנועות והמים המעטים מספיקים לקיומו. הרותם, למשל, משיר בשנים קשות חלק גדול יותר מקצות ענפיו, והרי זאת שיטה אחת" לצמצם את החלק החי של הצמח יותר ויותר לכיוון בסיסו. צמחים אחרים מצטמצמים בכיוון אחר: הם ממיתים את רוב תאי הגבעול, ומותירים רק גזרה צרה מחתך הגבעול, אבל לאורך כל הגבעול, כתאים חיים. יש אומרים שלעתים מצטמצם החלק החי לשורה אחת ארוכה של תאים חיים, מוגנים מהתייבשות באמצע ותתאים מתים סביבם, שהפכו לתאי שעם, העשויים להגן היטב על השריד החי. המבנה האנטומי של הגבעול שונה כאן מהרגיל. הוא כולל שיפה מובלעת, ולא כטבעת רצופה ושלמה, מה שמקל על תנאי השיפה להישמר מוגנים, ולשוב ולבנות גבעול חי ומתפקד לכשישובו לשרור תנאים טובים.
לאחר חלוף המשבר. עם ההתרגלות למצב החדש יש להתאמן להודות לד', על המצב החדש והאופקים החדשים שנפתחים בפנינו. ולדעת כל העת שהכל לטובה...כך נפסק להלכה : "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". העולם נברא כך שיש תהליך והתקדמות, ההבנה שיש תכלית טובה גם לרעות, לקשיים ולבעיות נותנת כוח להתמודד גם עם הדאגות הכי גדולות.
המשנה בברכות פרק ט: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה...
שורש המפגש עם רבונו של עולם הוא בהודאה, ובנכונות לקבל... ובכך יצירת מסך... כדברי בעל מאור ושמש - פרשת יתרו ד"ה ויוצא :
הענין הוא כי כתבנו למעלה בפרשת בשלח והובא בספרים שעל ידי אתערותא דלתתא הוא מעלה מיין נוקבין ומתגלין כנגדן מים דכורין. והנה כבר אמרנו והובא בכתבים שלי על פסוק ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה רצה לומר שעל ידי שהאדם מתעורר עצמו בעת התפלה ובלימוד התורה ההבל היוצא אז מפיו אנו רואים בחוש כמו ענן והענן ההוא מעלה מן הארץ ומעלה מיין נוקבין, ועל ידי זה והשקה את פני האדמה רצה לומר שנתגלה כנגדן מיין דכורין ומוריד השפעות טובות.
סוגי המחשבות בזמן משבר
שאלות אמונה:
האם אנו באמת אחראים על חיינו או שהחיים משחקים בנו?
האם אלוקים משגיח עלי?
למה רע לי תמיד?
מדוע אנו "חסרי מזל"?
האם קורים לנו דברים במקרה?
למה לאחרים יותר טוב וקל?
שאלות מידותיות:
עד כמה אנו מצליחים לעמוד ביעדים שהצבנו?
האם אני אוהב / מעריך עצמי?
האם אני מקבל עצמי למרות החסרונות?
האם אני כועס על עצמי?
האם יש ערך לקיומי?
האם אני מנהיג בתחום כלשהו?
האם יש לי עוצמה?
האם אני מסוגל להצליח?
האם אני יכול להשפיע?
האם אני מפחד מכישלון?
האם אני מאמין שיהיה לי טוב?
האם אני עוסק בתחומים שאני אוהב ומוצלח בהם?
האם אני מצליח לבטא את מה שאני חושב, מרגיש, רוצה, שואף, מסוגל ?
האם אני חסום ומתוסכל?
האם אני מסוגל לצאת מתקופות קשות?
האם אני שואף בכל מאודי להתמודד, להתקדם ולהתאזן?
מחשבות הרסניות:
לא מגיע לי !
אני תלוי באחרים!
אני זקוק לאחרים בשביל לעשות דברים ולהעריך עצמי!
אני מנוצל!
אני נשלט!
אני נותן ולא מקבל!
אני מאויים!
אני אטום!
לא אכפת לי כלום!
לא יודע מה לעשות!
אני לא ממוקד!
אין מה לעשות!
אני מתחמק מאחריות!
אין לי כוח!
לא סומך על אף אחד!
לא מתמיד!
לא מסוגל להחליט!
רק רוצה לרצות את האחרים!
מפחד מביקורת!
הם לא בסדר!
אני בפאניקה!
אני קפדן מידי!
אני סתם עקשן!
אני כפייתי!
אני חסום!
אני בודד!
אף אחד לא אוהב אותי באמת!