הקדמה       

מדוע נברא העולם כך שיש בו זכר ונקבה? מדוע הם נפרדים? מה תכלית ההפרדה בין הזכר והנקבה, שלעיתים יוצרת מתחים גדולים ותשוקות גדולות?

ראוי להתבונן על ההבדל המהותי שקיים ביניהם, ועל מה שמאחד ומחבר ביניהם.

כבר בתחילת  ספר בראשית נאמר[1]: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אותם."

בתחילת הפסוק מדובר על בריאת האדם, ובהמשכו על בריאת הזכר והנקבה, ולא בכדי - האדם נברא זכר ונקבה.  כפי שמפורש[2]: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם..."

הזכר והנקבה יחד נקראים: 'אדם', שנים שהם אחד!

כל הנבראים - זכר ונקבה        

לא רק האיש והאישה מופיעים כזכר ונקבה, אלא בכל יום מימי בראשית, נבראים זכר ונקבה מאוחדים, אשר  עוברים תהליך של הפרדה, ועליהם להתאחד.

כל הבריאה נבראה בשיתוף זכר ונקבה. כפי שמלמדת הגמרא[3]: "אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם..."

וכן אומר המדרש[4]: "דע שכל מה שברא הקב"ה זכר ונקבה בראם, אפילו המים יש בהם זכר ונקבה כשנבראו, וברא רקיע להבדיל בין מים זכרים לנקבות ."

וכן[5]:

"וכל זה להודיע גבורתו של הקדוש ברוך הוא שכל דבר ודבר שברא בשתים ובשתוף וכי לא היה המקום יכול להוציא ולבראות בנים בלא עריות ובלא גילוי ערוה אלא הכל בשיתוף ובתמורה אם אין זכר ונקבה מודבקין אין הולד יוצא אין זכר מוליד בלא נקבה ולא נקבה בלא זכר ואין בית נבנה מעצמו ולא בית עצמו בונה בית אחר אלא בבנאי שיבנהו ואין חורש עצים בלא קורדם ואם אין חורש אין קורדם ואם אין קורדם אין חורש ואם אין טהרה אין טומאה ואם אין טומאה אין טהרה."

גם באדם, גם בזמן וגם במקום, יש בחינה של זכר ונקבה. כפי שמלמד הרמ"ק[6]:

"ואולם נשאר עלינו לבאר אומרו זכר ונקבה - וענין זה מתבאר יותר במשניות הבאות. ונאמר כי בכל אחד מהבריות האלו הם זכר ונקבה ממש, אם בנפש נודע ענין אדם וחוה שדו פרצופין נבראו, וזה הכרח לכולן, ועתה צריכים אנו לבקש זכר ונקבה בעולם ובשנה..."

כל הבריאה נבראה זוגות זוגות, כפי שמלמד בספר רזיאל המלאך:

"והכל ברא שניים, כי לכל, יש זיווג, שני עולמים, שמים וארץ, הרים וגבעות, ימים ויאורים, גיהנם וגן עדן, לויתן ונחש בריח, חמה ולבנה, זכר ונקבה, רשעים וצדיקים, ולאדם שני עינים, שני אזנים, שני נחירים, פה ולשון, שני ידים, שני רגלים, צלעות מכאן ומכאן."

ולא רק בעולם העשייה שלנו יש צורך קיומי בזכר ונקבה, אלא גם בעולמות העליונים, כדברי הרמ"ק[7]: "כל הדברים העליונים הם זכר ונקבה כדמיון השמש והירח וז"ש הכתוב בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם."

השראת שכינה רק בזכר ונקבה       

זכר ונקבה הם הבסיס לקיומם של כל הנבראים, דווקא מתוך כך שכל הדברים נבראו זכר ונקבה, מופיעים חיים. זכר ונקבה יוצרים את  הצורה הרצויה על פי רצון ד', המאפשרת השראת שכינה!

כדברי רבי שמעון[8]:

"זכר ונקבה בראם, רבי שמעון אמר... תא חזי, באותו הסוד שנבראו שמים וארץ נברא האדם, בשמים וארץ, כתוב אלה תולדות השמים והארץ, ובאדם כתוב זה ספר תולדות אדם, בשמים וארץ כתוב בהבראם, ובאדם כתוב ביום הבראם, זכר ונקבה בראם, מכאן נשמע, כל צורה שלא נמצאו בה זכר ונקבה אינה צורה עליונה כראוי, ובסוד המשנה בארנוהו. בא וראה בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה כאחד, הקב"ה אינו משרה שכינתו באותו מקום. והברכות אינן מצויות אלא במקום שנמצאים זכר ונקבה, כמו שכתוב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ולא כתוב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם, שאפילו אדם אינו נקרא אלא זכר ונקבה כאחד."

מלמד בעל ספר הפליאה: " 'זכר ונקבה' בגימט' 'השכינה'."

הופעת החיים והמשכם תלויים בזכר ונקבה,כפי שאומר רבי אברהם אזולאי[9]: "והענין שכל מה שברא האל יתברך בראם זכר ונקבה כדי שיפרו וירבו, ואפילו המים יש בהם זכר ונקבה כשנבראו וברא רקיע להבדיל בין מים זכרים למים נקבות."

הזכר והנקבה הן שתי בחינות הנמצאות בכל הנמצאים, הן הכרחיות לקיום העולם, כפי שמסביר רבי יצחק עראמה[10]:

"וזהו מה שיראה פשוטו של מאמר רשב"י שזכרנו ראשונה אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' וזה כי לפי שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראו... רצוני אם שיהיה עלה ועלול או שיהיה פועל ומתפעל כי הכוח הפועל הוא במדרגת הצורה שהוא הזכר והכוח המתפעל במדרגת החמר שהוא הנקבה. וכן הוא עצמו ענין העילות כי היותו עלה הוא במדרגת הזכר והיותו עלול הוא במדרגת הנקבה וזה הענין הוא מבואר בכל הנמצאים מגדולם ועד קטנם."

מה מאפיין את שתי הבחינות האלו של הזכר והנקבה?

זכר ונקבה משפיע ומקבל           

מלמד רבי שלמה אפריים מלונטשיץ[11], שהזכר הוא בחינת התנועה וההשפעה  והנקבה היא בחינת מקבלת ההשפעה:

"שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, שנאמר "כי  בי-ה ה' צור עולמים", רוצה לומר בזה שכל מה שברא בעולם הזה יש בכולם דמיון הזכר והנקבה נאמר כי כל זכר דמיון אל המשפיע וכל נקבה דמיון אל המושפע, כנקבה המושפעת מן האיש, וכל הנבראים יש בכולם צד אחד משפיע וצד אחד מושפע הכל כאחד. "

ישנן שתי תנועות בעולם, נתינה וקבלה. בחינת הזכר היא להיות משפיע ובחינת הנקבה היא להיות מושפעת. כך גם מלמד בעל ספר הפליאה[12]: "שעל שם שמקבלים ממנו שפע וברכה ע"כ קראוהו אדם הוא המשפיע, ועל שמשפיע נקרא זכר ומושפע נקראת נקבה."

כפירוש הרמ"ק[13]:

"ומתחלקין זכר ונקבה - והענין כי אלו היסודות הם משפיעים ומושפעים, משפיעים דהיינו היותם ראש לכל מורכב ומהם כוח והעמדה לכל המורכבים מהיסודות, והם סוד זכר היותם נותנים כוח בזולתם, ומה גם שהם תולדות יוצאים מענין היסודות עצמם דהיינו המורכבים מהם. והנקבה היינו שהם מקבלים כוח מאותם העליונים מהם שהם שורשם, והיינו היות בהם כוח זכר וכוח נקבה, משפיע ומושפע."

בחינת ההשפעה נקראת – זכר, ובחינת הקבלה נקראת - נקבה.

הזכר מעביר מהדור הקודם לדור הבא, בבחינה של זיכרון, כפי שאומר  המדרש[14]: "לכך נקרא שמו זכר, שחייב לזכור את בוראו ואת מצותיו ולידע כי לכך נוצר ולכך נולד ולכך קיים."

הזכר מעביר והנקבה קובעת את הדברים במציאות, כך מסביר  רש"ר הירש[15]: "זכר ונקבה - שניהם באותה קרבה אל השי"ת, זכר הוא הזוכר ונושא את המסורת האלקית והאנושית ושומר עליה, נקבה - הקובעת, היא מקבלת את יעודה על ידי התחברותה עם הזכר הבוחר ביעודו המיוחד."

הזכר יוצר תנועה של העברת המסורת, והנקבה יוצרת כלי לקבלת המסורת. 

הדבקות במקור החיים, בבורא יתברך תלויה בשתי תנועות, השפעה וקבלה. ניתן גם לראות בתנועת ההשפעה אור שמגיע מהבורא לנבראים, בבחינת אור ישר. ואילו הקבלה והמושפעות, היא בחינת התנועה מהנבראים לבורא, בבחינת אור חוזר.

בכל העולם יש תנועה מהבורא לבריאה ומהבריאה לבורא. מלמעלה למטה וחזרה. מראשית לאחרית ומאחרית לראשית.

כדברי הרמ"ק[16]: "ואולם נשאר עלינו לבאר אומרו זכר ונקבה...בכל אחד מהבריות האלו הם זכר ונקבה ממש... דרך הזכר להמשך ולהשפיע ממעלה למטה... וזהו כוח הנקבה שעולין הדברים ממטה למעלה... וסוף סוף יש שנת חמה ושנת הלבנה זה זכר וזה נקבה."

שתי תנועות אלו של נתינה וקבלה מופיעות גם כחסד ודין, כפי שמלמד הרקאנאטי[17]:

"כי היום ד' נראה אליכם. כבר הודעתיך כי השמות פעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה. וכן אם ככה את עושה לי ואמרו זכר ונקבה הרמז למדת רחמים ולמדת הדין ובעבור כי מדת הדין היא מקבלת אצילותיה ממדת רחמים על כן כינו לזה זכר רחמים ולזו נקבה דין."

זכר ונקבה חסד ודין      

העולם בנוי מחסד ודין, יש שפע ויש כלי קיבול לשפע. וכולם מאוחדים, כפי שמלמד הרב שעפטיל הלוי הורוביץ[18]:

"והנה כשתדע ותבין ההקדמה היקרה הזאת אשר לפניך תוכל לומר מבשרי אחזה אלוה ומגשמי תרד לרוחני כי זה הדמיון בעצמו הוא בספירותיו ב"ה כי חסד הוא שורש יסוד המים וגבורה שורש יסוד האש ות"ת ומלכות שורש יסוד הרוח ושורש יסוד העפר.  שהם זכר ונקבה שהם המייחדים והמזווגים והמקשרים לחסד שורש יסוד המים עם גבורה שורש יסוד האש ועל ידי חסד יסוד המים וע"י גבורה יסוד האש גם הם מזווגים ומקושרים עד שלא נראה זה בלתי זה ולא זה בלתי זה ובכוח כל אחד ואחד מהם נמצא כוח שורש כל היסודות כלן ובכוח כלן כוח כל אחד ואחד ואין הבדל ביניהם."

הזכר נע מראשית המחשבה לסוף המעשה, באופן ממוקד ותכליתי. ואילו הנקבה מבררת בתנועתה האם כל שלב בתהליך מבטא את המטרה שבראשית המחשבה, ומסוגל להכיל את המטרה הבראשיתית.

הזכר מחפש את השלמות והנקבה את ההשתלמות. הזכר רוצה באורות לעיתים אף ללא התחשבות בכלים. והנקבה רוצה לבנות כלים ראויים להופעת האור.

זכר ונקבה בראם

הזכר בבחינת צד ימין והנקבה בבחינת צד שמאל. הוא והיא-זכר ונקבה. ייחוד שלם שם הוי-ה, הו הי. כפי שמלמד בעל ספר הפליאה:

"יהו"ה תהפכהו הוה"י וראו הו' זכר והי' נקבה ושניהם יחד ואם תמלא הב' ההי"ן בא' הם הוא היא שלימים, זהו הוא בוא"ו וקרינן היא בחירק כי שניהם יחד כ"ב אותיות התורה תורה שבכתב ותורה שבע"פ ר"ל יחד בגימ' כ"ב, ודעו כי הוא סוד גדול מסודות הגדולות של תורה כולה והוא סוד ימין ושמאל הימין רומז באיש והשמאל רומז באשה, ודעו לכם שזה הסוד הי"א סוד נסתר ונעלם."

הזכר מרגיש שהוא אחראי להעביר את רצון הבורא , והנקבה טומנת בתוכה את עצם הרצון של הנברא לקבל מהבורא, להיפגש עם הבורא, הרצון לחזור לבורא ולקבל ממנו חיים. עצם החיים הם התנועה הזו בכללותה, מפגש עם הבורא הכולל תנועה מהבורא לנברא ומהנברא לבורא.

כאשר נברא העולם, ברא הקב"ה אור נפלא עליון, אין סופי, אבל אור זה הוא נברא ולא בורא! הבריאה הראשונה נבראה מושלמת, נברא אור אין סופי. אך יש בה חסרון מצד זה שהיא בריאה ולא בורא. ובחינת החיסרון שהיא בריאה ולא בורא, היא בחינת הנקבה [מלכות דאין סוף] ולכן היא מתגעגעת למקור האור האין סופי, לבורא.[19]

כפי שמלמד המהר"ל[20]:

"אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד, נשפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד. שאילו הושפע מאתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפע מן האחד שני דברים מחולקים. אבל יושפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חלוף ורבוי הנמצאים הם מצד המקבל. כי אף כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל.  וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה."

לאור האמור עד כה ניתן להבין ששורש הקיום והתפתחות בעולם תלויים בכך שיש זכר ונקבה, יש שתי תנועות משמעותיות: חסד ודין. תנועה ועצירה, שפע וגבולות. מטרה ותהליך, אור וכלי. ושתי התנועות מתרחשות כל הזמן.

בחינות אלה נמצאות בכל נברא, בכל חלקיק.

 תכונה מיוחדת יש לזכר ולנקבה, שהם מאוחדים בשורשם, נפרדים בגילויים, ומתאחדים מחדש.

הזכר והנקבה נבראים כאחד, כמובא בספר תולדות יצחק[21]:

"ואמר זכר ונקבה בראם, לומר שלא נחשוב שברא בתחלה אדם ואחר כך מצלע אחד נקבה, כנראה מפשט הפסוק, אלא דו פרצופין נבראו[ברכות סא].ואחר שאמר שני דברים, אחד שנבראו בקומתן, והשני, שדו פרצופין נבראו, חזר לשניהם, כנגד הראשונה שבראן ובקומתן ושכלן אמר ויברך אותם, פירוש שדבר להם וברכם, כמו שאמר למעלה ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים, ואין הדיבור והברכה לבהמות אלא לאותם שהיו בשכלם. וכנגד השנית שאמר זכר ונקבה בראם, חזר ואמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, שלא נחשוב שמה שאמר זכר ונקבה בראם שבראשונה ברא הזכר ואחר כך ברא הנקבה, אלא ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, שלא קרא אדם לו לבדו, אלא לשניהם, כי כשברא איש ברא נקבה עמו."

זכר ונקבה תושב"כ ותושבע"פ        

שתי הבחינות של זכר ונקבה, באות לידי ביטוי גם בתורה עצמה! תורה שבכתב, מלמעלה למטה, בבחינת זכר, ותורה שבעל פה, מלמטה למעלה, בבחינת נקבה. כדברי השל"ה הקדוש[22]: "וכבר בארתי למעלה סוד הזיווג יהו"ה עם אלהי"ם, דהיינו תפארת ומלכות על ידי יסוד הנקרא שד"י, וסוד הזיווג של זכר ונקבה הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנודע."

כל קיום העולם ותנועת המלאכים שמקיימים את העולם בשפע האלוקי העובר דרכם, תלוי בתנועה זו של מעלה מטה ומטה מעלה, מלאכי אלוקים, עולים ויורדים בתנועה הזו, בבחינת תושב"כ ותושבע"פ, כדברי בעל השפת אמת[23]:

"במדרש והנה סולם זה סיני... כמו סולם מדריגה אחר מדריגה עד השורש העליון. אכן מ"ש עולים ואחר כך יורדים נראה שהוא לרמוז ליעקב אבינו ע"ה. כי עתידין בני ישראל להקדים נעשה לנשמע. כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואיתא במדרש בשעת הבריאה הי' השמים לה' והארץ לתחתונים. ובקבלת התורה נתחברו. וכתיב ומשה עלה. וירד ה' על הר סיני ע"ש. והנה כ' מקודם ומשה עלה עולים ואח"כ יורדים וכך היו האבות בחי' עשי' שקדמה לקבלת התורה כמ"ש במ"א. והתורה שלהם הוא בחי' תושבע"פ נטע בתוכנו. והוא בחי' מלאכי אלקים עולים. ועי"ז זכו אח"כ בנ"י להוריד את התורה מן השמים בכוחו של מרע"ה בבחי' תורה שבכתב."

בחינת האיש הוא תורה שבכתב ואילו האישה בבחינת תורה שבעל פה. כדברי השל"ה הקדוש[24]:

"תורה שבעל פה אומרים לה מי בוראך והיא מראה בעוקצה על 'א', כי תורה שבעל פה מראה הכל על תורה שבכתב. כי מאיש לוקחה זאת, כלומר תורה שבעל פה נקראת זאת כמו שיתבאר, היא נלקחה מתורה שבכתב הנקרא איש. כידוע איש ואשה זה וזאת הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכל מה שבתורה שבעל פה נלמד מתורה שבכתב, וכמורגל בתלמוד מנלן מנא הני מילי וכיוצא בזה."

מלאכי אלוקים עולים, זו תורה שבעל פה. ומלאכי אלוקים יורדים זו תורה שבכתב. בשורשי הבריאה.

 תורה שבכתב היא יסוד יצירת כל העולמים, אולם בשרשה תורה שבעל פה, קדמה לתורה שבכתב! כדברי הרב זצ"ל[25]:

" תורה שבכתב... לא רוח האומה חוללה אור גדול זה - רוח אלהים יוצר כל יצרה, תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם. בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד', - תורת ד' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ד', לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכל נאמר למשה מסיני. ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.

ב.  תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה, שמצאה את ברכתה ע"י הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב. היחש העליון של האומה עם האלהות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם הנצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלהית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבעל פה בשרשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה."

 ג.  יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה."

בחינת הנקבה היא עליונה בשורשה מבחינת הזכר. ואף שבשורשה תורה שבע"פ עליונה מתורה שבכתב, הרי שבגילויה היא נובעת ומקבלת מתורה שבכתב.

תכלית הבריאה היא תורה שבעל פה! כדברי המדרש[26]:

" שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם אמרתי לו, בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וגו' אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר (ירמיה ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה... "

הרי שכדי שתופיע הארת החיים האין סופיים, מתחברת תורה שבעל פה, לתורה שבכתב.

לתורה שבכתב אין שום ערך ללא תורה שבעל פה, כפי שאומר ר' נתן[27]:

"שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּלֹא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁנִּמְסְרָה לַחֲכָמִים, וְעַל - כֵּן צְרִיכִין אֱמוּנַת חֲכָמִים דַּוְקָא, כִּי בְּלֹא הַחֲכָמִים, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵין יְכוֹלִין לִקַּח דָּבָר מֵהַתּוֹרָה לֹא שׁוּם דִּין וְשׁוּם הֲלָכָה, כִּי בְּהַתּוֹרָה הַכֹּל סָתוּם, כִּי בְּהַתּוֹרָה אֵין מְפֹרָשׁ כְּלָל דִּינֵי תְּפִלִּין אִם לַעֲשׂוֹתָן מִכֶּסֶף אוֹ מֵעוֹר וְכוּ', וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת, וְעִקַּר כָּל הַתּוֹרָה אֵין יוֹדְעִין רַק עַל - יְדֵי הַחֲכָמִים, וְכֵן כָּל הַחִדּוּשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמְּחַדְּשִׁין וּמוֹלִידִין מֵהַתּוֹרָה אֵיזֶה חִדּוּשׁ, וְכֵן קִיּוּם הָעוֹלָם וְכָל הַהַשְׁפָּעוֹת וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד אֵין חִיּוּתָם אֶלָּא מֵהַתּוֹרָה שֶׁהִיא מְחַיָּה אֶת כֻּלָּם, וְעִקַּר חִיּוּתָם וְקִיּוּמָם וְהַשְׁפָּעָתָם הוּא רַק עַל - יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁהִוא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי כָּל הַתּוֹרָה תָּלוּי בָּהֶם דַּיְקָא וְכַמּוּבָן בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, כִּי לָהֶם נִמְסְרָה הַתּוֹרָה לְדָרְשָׁהּ וְכוּ', וּכְפִי מַה שֶּׁהֵם דּוֹרְשִׁין אֶת הַתּוֹרָה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ כֵן מִתְנַהֵג הָעוֹלָם..."

זכר ונקבה ביום הראשון      

הזכר והנקבה הפועלים בהרמוניה, יוצרים חיים! במעשה בראשית, בכל יום ויום יש בחינה של זכר ובחינה של נקבה, ובכל יום אנו למדים בחינות שונות של תכונות הזכר ותכונות הנקבה.

ביום הראשון נבראו היום והלילה[28]:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ:(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד."

היום והלילה הם הבחינות של הזכר והנקבה ביום הראשון לבריאה, כדברי הרמ"ק[29]: "יום זכר, לילה נקבה."

היום והלילה הם בחינת זכר ונקבה, כאשר הזכר בבחינת המטרה והנקבה בבחינת התהליך. ויהי ערב ויהי בוקר, בלילה בחינה של הכנה והיום הוא בחינת התכלית והמטרה.

כדברי הרב  זצ"ל[30]: "התאחדות ההכנה עם התכלית, שהוא חיבור יום ולילה."

הזכר עסוק בדבקות במטרה, הוא רוצה כבר להגיע, ואילו הנקבה עסוקה בעצם התהליך, בהתקדמות עצמה שזו תכלית הבריאה, כפי שמלמד הרב חרל"פ[31], "הצפייה לישועה גדולה מהישועה עצמה", כי תכלית העולם הוא עצם התהליך של הדבקות באור האין סופי! ניתן אולי לומר שהקב"ה ברא בעולם את המטרות על מנת שיהיה תהליך של התקדמות לעברן.[32]

זאת ועוד, הזכר בבחינת שלמות והנקבה בבחינת השתלמות, יום ולילה.  הזכר הוא המחפש שלמות ואילו הנקבה מחפשת את ההשתלמות, כדברי הרב זצ"ל[33]:

"והחשכה היא משכללת את הטובה, כמו האורה, ולית יממא בלא לילא, והיום והלילה יחד מבססים את ההשלמה הצורתית של הזמן. ואלמלא הייתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה  המפורדה, לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית, שהיא היסוד המשלים את כל, עד שלא יחסר שום תוכן שלם במציאות, לא התוכן השלם שאין בו יתרון וקל וחומר גרעון, ולא התוכן השלם המוסיף תמיד שלמות, והוא מרווה עונג תדירי שאינו פוסק. אלמלא השקפת הפירוד היה מוסקר רק התוכן השלם, ולא היה שום צעד של הוספת וחידוש התעלות. ונמצא שהמיעוט, הגורם  את חידוש ההתעלות, הוא ממש טוב גמור, כמו הטוב המוחלט, שמצד תכלית ההשלמה העליונה האין סופית שלו אין בו שייכות לתוספת והתעלות."

זאת ועוד, היום והלילה הם בחינות של חוץ ופנים.

כדברי הרב זצ"ל[34]:

"היום והלילה מתממים יחד בהשפעתם את רוח האדם, כמו שהם מתממים ומשלימים, בחילופי עניניהם ומהותם המיוחדה של כל אחד, את המזג, את הגידול ואת המשכת החיים בכלל. היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ. מקבל הוא רשמי הסביבה ומתעשר ומתגדל על ידם, והלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים  השפעים החיצונים, והרוח בודד וצולל בתהומיו העצמיים, מתיחד עם הוייתו המיוחדה, ומתכנס יותר ויותר אל תוכו. ורק אז בהשתלם באדם אלה שני היסודות, בעושר וטוהר, העולם המסבב אותו, והעולם הממלא אותו פנימה, בכל כליליותם, בא הצביון השלם במהלך הרוח, ויוכל לבא לצעוד בארחות החיים המשוכללים מכל צד ופינה."

הזכר עם הפנים החוצה והנקבה עם הפנים פנימה. כמו גם, הזכר מסתכל בהסתכלות חיצונית במידת מה, כביכול ללא מעורבות רגשית, ואילו הנקבה, מתבוננת מתוך פנימיות הדבר, עם עולם הרגש כולו.

היום מואר, הכל מודע, והלילה נסתר, כל כבודה בת מלך פנימה![35]

הזכר הוא בבחינת הקשר לחברה הכללית, והנקבה מוצאת את מקומה בעולם המשפחתי הפנימי, כדברי הרב זצ"ל[36]: "היום, זמן המוכשר לחיי החברה, והתפזרות החיים ברעות וידידות קבוצית, והלילה המתיחד בבדידותו האישית המיוחדת של כל אחד ואחד, שניהם יחד מצטרפים להאיר באור הקדש."

כמובן שאין זה אומר שהזכר אינו קשור למשפחה או שהנקבה אינה קשורה לחברה! אלא שבניין המשפחה תלוי מאד בנוכחות של הנקבה, ובניין ההטבה לחברה הכללית תלוי מאד בעבודת הזכר.

יש לשנות את ההבנה בהתבוננות על החושך, תכליתו הוא גילוי אור! הנקבה, בחינת הלילה, החושך, היא המגלה את האור, המסך יוצר אפשרות של הארה. הצמצום מאפשר גילוי! והצמצום הוא הנברא הראשון. והוא כל העולם ממש, ודרכו מופיע האור בעולם! האור מסוגל להופיע בעזרת המסך!

כפי שמלמד המהר"ל[37]:

"כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך..."

אם כן, ביום הראשון בחינות זכר ונקבה  מופיעות, במטרה ובתהליך, בשלמות ובהשתלמות, חוץ ופנים, חברה ומשפחה.

והזמנים המיוחדים ביום, הם חיבור היום והלילה! תפילת ותיקין ומנחה וערבית. זריחה ושקיעה. אחדות היום והלילה.

ביום הראשון הקב"ה מבדיל בין היום ובין הלילה, לכל אחד יש את הבחינות המיוחדות לו, "ויהי ערב ויהי בוקר..." נקודות המפגש בין היום והלילה. כמובא בספר בת עין:[38] "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, פירוש ששני הבחינות נתחברו להיות אחד בקדושה גדולה."

זכר ונקבה ביום השני      

ביום השני, נברא עצם ההבדל שבין המים שמעל הרקיע למים שמתחת לרקיע:[39]

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן:(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי."

יש שתי בחינות של מים, מים בבחינת זכר ומים בבחינת נקבה. כפי שמלמדת הגמרא[40]: "תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ..."

ומסביר רש"י: "משיצא חתן לקראת כלה - שהמים קבוצין על הארץ, וכשהטפה נופלת עליהן טפה תחתונה בולטת לקראתה."

כפי שמלמד המדרש[41]: "אומר ר' לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקיבות..." מים תחתונים יוצאים לקראת המים העליונים! 

 יש התעוררות עליונה ויש התעוררות תחתונה, כפי שמסביר ר' חיים מטשרנוביץ[42]:

"ולזה אמרו חז"ל (ברכות נ"ט ע"ב) מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה כי זו היא יציאת החתן לקראת כלה הניכר בגשמים שאחר פעולת הברכה להרוות הארץ יעלה בסוד אור חוזר איתערותא דלתתא מן הכלה אל החתן לקבל השפעתו. ואז החתן יוצא לקראת כלה אחרי שהיא הולכת אליו. והבן."

הנקבה בבחינת אור חוזר והזכר בבחינת אור ישר. כדברי הרמ"ק[43]: "יחוד שני אורות אור ישר ואור הפוך ממטה למעלה וממעלה למטה..."

עוד מלמד הרמ"ק[44]: "אותם שהם ממעלה למטה זכרים שהם חסד בסוד הזכר אור ישר, ואותם שהם ממטה למעלה הם דין בסוד הנקבה אור חוזר."

 הנקבה מעוניינת לקבל השפעה מהזכר, ובכך גורמת לו להשפיע לה. הזכר בבחינת נתינה והנקבה בבחינת קבלה. ומה שמניע את התהליך ביום השני זו הנכונות לקבל שגורמת לנכונות לתת. [נלמד בהמשך, שהנקבה במיטבה, מאופיינת בנכונות עמוקה לקבל על מנת לתת]

הרקיע מפריד ומנסר בין הזכר והנקבה, במים. ואחר כך הם צריכים להיפגש! ויורד גשם.

יש ניסור בין בחינת הקבלה ובחינת הנתינה, לכאורה יש בזה סתירה, אבל באמת קבלה שנעשית נכון היא השפעה ונתינה, ונתינה שנעשית נכון היא קבלה! יש חשיבות לכך שהנקבה תהיה ממוקדת בכך שהיא מוכנה לקבל, והיא נותנת בקבלתה ומעניקה לזכר. ואילו הזכר צריך להיות ממוקד בכך שהוא מקבל מכך שהנקבה מקבלת ממנו והוא נותן לה.

ביום השני נפגשים עם הזכר והנקבה בבחינת נתינה וקבלה.

ואולי גם בבחינות של מה שלמעלה מהמציאות, ומה שבמציאות המעשית. אידיאלים עליונים מעל לרקיע - ומציאות ממשית מתחת לרקיע.

יש השפעה שונה על גידולים חקלאיים למים זכרים [מלמעלה] ולמים נקבות [מלמטה], כפי שאומר רבי אברהם אזולאי[45]:

"והענין שכל מה שברא האל יתברך בראם זכר ונקבה כדי שיפרו וירבו, ואפילו המים יש בהם זכר ונקבה כשנבראו וברא רקיע להבדיל בין מים זכרים למים נקבות, ודע כי כל פירות האדמה אינם צריכים למים זכרים אלא אפילו ע"י מים נקבות מוציאין פירותיהן, והטעם כנזכר, חוץ מן החטה..."

זכר ונקבה ביום השלישי      

ביום השלישי, פרי ועץ זכר ונקבה, הנסירה בין העץ לפרי: [46]

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי."

העץ בבחינת הנקבה: התהליך, והפרי בבחינת הזכר: המטרה. הזכר בבחינת המטרה ואידיאל והנקבה בבחינת ותהליך והאמצעי. כפי שמסביר הרב זצ"ל[47]:

"מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכוח אל הפועל. התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז. לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים."

ביום השלישי בחינות הזכר והנקבה מופיעות, כמטרה ודרך, כתנועה קוסמית המבדילה בין ההתמקדות במטרה לבין ההתמקדות בדרך אליה, והשאיפה להתאחדות שתי התנועות ל"עץ פרי". כפי שיהיה לעתיד לבוא, כפי שאומר השל"ה הקדוש[48]:

"אז תשלם כוונת הבריאה להיות האדם בכתנות אור, ותתרבה הידיעה, ומלאכתן נעשית מאליה, ועץ השדה יתן פריו, רוצה לומר אפילו אילני סרק יהיו מלאים פירות. ואמר ועץ השדה, כי יהיה טעם העץ כטעם הפרי, כענין תחילת הבריאה. והרבה כאלה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת ל, ב), עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. ויתקיימו כל הייעודים הטובים שבבחקותי שעדיין לא נתקיימו, כי תמלא הארץ דעה, ממילא ימשכו הטובות ההם בטבע הענין."

זכר ונקבה ביום הרביעי      

ביום הרביעי, נבראו החמה והלבנה, גם הם בבחינת זכר ונקבה.  הזכר בבחינת אור והנקבה בבחינת כלי:[49]

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:(טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:(יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ:(יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(יט) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי."

הבחינות של חמה ולבנה כזכר ונקבה, כפי שמלמד רבי מאיר אבן גבאי[50]: "כבר ידעת כי חמה ולבנה הם סוד זכר ונקבה, משפיע ומקבל, והלבנה היא נפעלת מן החמה כמו הנקבה מן הזכר."

כדברי רבנו בחיי[51]:  "צורת הזכר והנקבה כענין השמש והירח, ואחר כך חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי, כענין השמש והירח שאין הירח אלא ככלי והשמש פועל בה והיא מקבלת ממנו..."

גם בהם היתה בחינה של נסירה כפי שמלמדת הגמרא[52]:

"רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח..."

הקב"ה יוצר הבדלה בין החמה והלבנה, אולם הם עתידים להתאחד, כפי שיהיה לעתיד לבוא, אז יהיה אור הלבנה כאור החמה. ואור החמה לא יפגע מזה, כי הוא מגלה את האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. כדברי הנביא ישעיה[53]: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרפא."

כפי שמסביר רבנו בחיי[54]:

"ולעתיד לבוא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחילה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע"ה והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעיה ל, כו), כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכוח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק זה אלי (שמות טו, ב), וזה מבואר."

יש שני מאורות גדולים, חמה ולבנה, ואז אחד מהם הופך להיות מאור קטן. השמש הקבועה והמושלמת, לעומת הלבנה התהליכית. השאלה שהעלתה הלבנה הייתה: מי המלך העיקרי? השלמות או ההשתלמות? ובאמת שניהם מצויים באחדות גמורה.

הרב קוק זצ"ל מסביר שהשמש בבחינת שכל, והלבנה בבחינת רגש[55]:

"השכל המאור הגדול, והרגש המאור הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם... לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו... משתדלים לדרוש מילוי פגימתה של הלבנה והעמדתה במשקל המאור הגדול, החיים המורגשים והשכליים ממוזגים ומשוקלים עין בעין."

ביום הרביעי הופיע הכוח המיוחד של הנקבה לתת גילוי וגבולות לאור שהזכר משפיע. בניין הכלים תלוי בנקבה והשפעת האור תלויה בזכר. וכן בחשיבות ההגדרה השכלית אל מול העמקה הרגשית.

זכר ונקבה ביום החמישי      

ביום החמישי נבראו התנינים הגדולים:[56]

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:(כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי."

גם התנינים ננסרים, כמובא בגמרא[57]:

"אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא."

מהם שני כוחות שמופיעים ביום החמישי?

יתכן שהזכר בבחינת הרצון לשלוט ולמלוך והנקבה בבחינת המוכנות להיות מובלת, ואולי נשלטת, המוכנות לקבל. העולם בנוי משני כוחות, הכוח להנהיג ולהוביל והכוח להיות מונהג ומובל, ושניהם חשובים ומאפשרים הופעת חיים.

כמו כן, הזכר בבחינת הרצונות הגדולים, וכשאינם מתממשים גורמים לכעס וחורבן, והנקבה בבחינת הצימאון להשלמה ולקבלה ובאופן השלילי זה מופיע בתאווה גדולה, ולכן החליש הקב"ה את הכוחות האלו.

ומדוע דווקא אותה הרג?

הצמאון הגדול לקבל מונח בבסיס היצר הרע שלנו, האגואיסטיות והתאוות, והצימאון לקבל יופיע בגדלותו לעתיד לבוא כשהצדיקים יקבלו מהקב"ה. כך מסביר המהר"ל, שכוח הנקבה ביכולת לקבל, והוא הכוח שמופיע פחות בעולם ההשתדלות:[58]

"לכך הרג הנקבה, שלא יהא הזכר נמצא עם זוג שלו בשלימות. ו'הנקבה מלחה לצדיקים', פירוש אף כי הנבראים לא נבראו להריגה - וזו הרגה, מפני שעיקר הריגתה הוא לצדיקים לעתיד, והרבה נבראים נבראו ונמצאו בשביל קיום ופרנסת האדם. ודווקא הנקבה מלחה, מפני שהגיע לה הפסד מצד עצמה ויש לה הכנה לזולתה, והיינו במה שהיא עומדת לסוף לצדיקים לעתיד לבא, והיא מוכנת בכוח לדבר שיהיה בסוף, ודבר זה ענין הכוח, ושייך דבר זה לנקבה, פירוש מה שכל נקבה היא מוכנת לזולתה - והיא בכוח לא בפעל, ולכך דבר זה טבעי לנקבה."

הציפיות שלא מתממשות והרצונות הגדולים, דורשים החלשה על מנת שלא יחריבו את העולם, אך יש עדיין צורך ברצון גדול, ולכן לא הרג את הבחינה הזו של הזכר.

יש חשיבות רבה לרצון לשלוט ולהנהיג אשר נובע מלקיחת אחריות, כך גם יש חשיבות לרצון להיות מובל ונשלט, אשר בה לידי ביטוי עמוק בנכונות להתמסר לגמרי לקוב"ה, מה שיופיע בעוצמה גדולה לעתיד לבוא, כי כאן בעולם על האדם לעשות ולבחור.

כפי שמסביר הרמח"ל שבעולם הזה הגוף שולט, ובעולם הבא הנשמה תשלוט והגוף לא יפריע. אך גם לא תהיה בחירה![59]

זאת ועוד, הזכר הוא בחינת הנשמה, והנקבה בחינת הנפש, ואם מתייחדים, הנשמה שולטת, ואז האדם ירצה להיות רוחני לגמרי, ולכן, צריך להחליש את כוחו, והנקבה תופיע בגדלותה לעתיד לבוא. כפי שמסביר  רבנו בחיי[60]:

"ועל דרך השכל ענין לויתן זכר ונקבה בראם ירמוז לענין השכל והנפש, וביארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכוונה שנברא בעבורה שהיא עבודת ה' יתברך וידיעת אמיתותו שהיא פעולת השכל, ידוע כי נפש האדם חכמה בכוח ומוכנת לקבל השכל בכוח השכלי שבה וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כוחומר והשכל לה צורה, לכן נקרא השכל זכר והנפש נקבה, ולויתן ענין חיבור מלשון ילוה אישי אלי (בראשית כט, לד) גם ענין פאר מלשון לוית חן (משלי א, ט) שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו, יקראהו לויתן זכר ונקבה כאילו הם מין אחד וענין אחד זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה, ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף.

והנה האדם אחר שנתהוה על הכוונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כוח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים, וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כולו לפי שיבטל כוח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכוח הגוף כענין אליהו, מה עשה סירס את הזכר והרג את הנקבה, הסירוס הזה העדר כוח ההולדה גם ההריגה העדר החיים, ולפיכך כינו אסיפת הדבר והעדרו לסירוס והריגה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא הדבר המעמיד כנוהו במליחה כאומרו (כתובות סו ע"ב) מלח ממונא חסר, וממנו ברית מלח עולם (במדבר יח, ט), מפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד, והכוונה בכל זה כי הסירוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכוח מהם."

גם הרצון לשלוט הנובע מהעולם הרוחני, וגם הרצון להיות נשלט ומובל, הנובע מהעולם הגשמי, שניהם נחלשו.

ביום החמישי נפגשנו עם הזכר בבחינת הרצון להנהיג, ובחינת הנשמה, והנקבה בבחינת הרצון להיות מונהגת ובחינת הנפש. [בהמשך נלמד שתכלית הבריאה היא גילוי הנפש האלוקית שבנו].

ביום השישי אנו מגיעים לאיש ולאישה, כפי שנפגוש אותם בפרק הבא.

_{[1] בפרק א בפסוק כז}

_{[2] בראשית פרק ה פסוק א}

_{[3] בבא בתרא עד}

_{[4] ילקוט ראובני בראשית}

_{[5] מדרש תמורה פרק ד, מובא  בבתי מדרשות חלק ב}

_{[6] פירושו לספר יצירה   פרק שלישי}

_{[7] פרדס רמונים  שער יב פרק ו}

_{[8] זוהר בחלק א דף נה:}

_{[9] חסד לאברהם מעין ז  נהר  ז}

_{[10] עקידת יצחק   שער ד}

_{[11] כלי יקר בראשית א פסוק לא}

_{[12] ד"ה סדר טהרות}

_{[13] ספר יצירה בפרק שלישי}

_{[14] לקח טוב לפרשת תזריע}

_{[15] בראשית א  פסוק כז}

_{[16] בפירושו לספר יצירה  פרק שלישי}

_{[17] בפירושו על התורה בפרשת שמיני}

_{[18] בספר שפע טל   חלק טל   שער שלישי פרק תשיעי}

_{[19] שורש הנקבה ביו"ד העליונה- אבא יסד ברתא... ברגע שמופיע יש כלשהו מיד יש צימאון לחזור לאין סוף. כפי שמלמד בעל שפתי כהן [רבי מרדכי הכהן, מתלמידי האר"י הקדוש] האר"י על בראשית פרק א פסוק א: לכך נברא אדם דו פרצופין שהם נפש נשמה והנקבה היא הנפש נפש חיה ונמשכה מן היו"ד ונקראת חוה"}

_{[20] בספר נצח ישראל בפרק ג:}

_{[21] [רבי יצחק קארו ,דודו של רבי יוסף קארו, מטולדו] על בראשית פרק ה פסוק א}

_{[22]  תולדות אדם  בית חכמה (תניינא) ל}

_{[23] פרשת ויצא תרנ"ו}

_{[24] פרשת זאת הברכה}

_{[25] אורות התורה פרק א  אות א}

_{[26] תנא דבי אליהו רבה יד}

_{[27] ליקוטי הלכות הלכות יבום ב}

_{[28] בראשית פרק א פסוק א}

_{[29] בפירושו לספר יצירה פרק שלישי}

_{[30] עו"ר ב עמ' רעב}

_{[31] מעייני הישועה" פרק א}

_{[32] הזכר נברא כדי שתהיה תנועה לכיוון מטרה מסוימת. יש להתבונן על כך שבכל עולם החי, הנקבה מושכת זכר על ידי פרומונים או קולות או שינוי מראה. ואז הזכרים שמגיעים נלחמים על הזכות להגיע אליה, ומנסים לשכנע אותה לבחור בהם. עד שהיא נעה לכיוונם.}

_{[33] אורות הקודש ב עמ' תסב}

_{[34] מאורות ראי"ה לשבועות עמ' קעו}

_{[35] בעולם החי, ברוב המקרים הנקבה היא הנמצאת בקן, או השומרת על הצאצאים במתחם המוגן. ואילו הזכר הולך לעיסוקיו, או שהוא יוצא לחפש אוכל... כך בציפורים ובעלי חיים. ולמעשה גם בחרקים, הנקבה המלכה נשארת בקן, והזכרים לאחר ההפריה...מתים.}

_{[36] עולת ראיה א עמ' קעב}

_{[37] נצח ישראל  פרק א}

_{[38] פרשת בראשית}

_{[39] בראשית פרק א  פסוק ו}

_{[40] מסכת ברכות בדף נט}

_{[41] בראשית רבה יג, יג}

_{[42] באר מים חיים פרשת בלק פרק כג}

_{[43] פירוש הרמ"ק לספר יצירה  פרק שני}

_{[44] פירוש הרמ"ק לספר יצירה  פרק חמישי}

_{[45] חסד לאברהם  במעין ז   נהר   ז}

_{[46] בראשית פרק א  פסוק יא}

_{[47] אורות התשובה  פרק ו ,ז}

_{[48] תולדות אדם בית דוד כח}

_{[49] בראשית פרק א  פסוק יד}

_{[50] תולעת יעקב סוד התפלה}

_{[51] בראשית פרק ב פסוק יח}

_{[52] חולין דף ס}

_{[53] פרק ל}

_{[54] במדבר פרק כח פסוק טו}

_{[55] שמונה קבצים קובץ א אות רעט}

_{[56] בראשית פרק א  פסוק כ}

_{[57] בבא בתרא דף עד}

_{[58] גור אריה על בראשית פרק א פסוק כא}

_{[59] דרך ד', א ג,}

_{[60] בראשית פרק א פסוק כא}