בכל יום ממעשה בראשית הופיעו זכר ונקבה, אשר עברו תהליך של הפרדה, וחותרים להתאחדות. כך גם ביום השישי נברא האדם והוא מורכב מזכר ונקבה, כדברי בעל שפתי כהן[1]:
"כל הברואים כולם הם משותפים מזכר ונקבה ואפילו הגלגלים כאשר אמרו חכמי המחקר, שמש זכר חמה נקבה, ירח זכר לבנה נקבה, ואפילו אדם דו פרצופין נברא ואפילו האילנות ואפילו העשבים יש בהם זכר ונקבה ורוב המלאכות על ידי כלים שהם זוג ואפילו שמים וארץ הם מורכבים..."
כשם שבששת ימי הבריאה הייתה הפרדה בין זכר ונקבה, כך גם באדם הייתה הפרדה בין בחינות הזכר והנקבה שבו, ונבראו האיש והאישה. כדברי רש"י[2]: "דו פרצופין - שני פרצופין בראו תחלה, אחד מלפניו ואחד מאחריו, וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה."
ננסה להתבונן על האיש והאישה כביטוי לזכר ולנקבה אשר נבראו ביום השישי.
בריאת זכר ונקבה ביום השישי
ראשית יש לזכור שהתכלית היא האיחוד הנכון בין הזכר והנקבה. ובכלל הצימאון לאחדות בין הזכר והנקבה נובע בשורשו מצימאון לחיים והשראת שכינה, אלא שיש לעשות חיבור זה בצורה נכונה, על מנת שיזכו ששכינה תהיה ביניהם, כדברי רבי עקיבא[3]: " דריש ר"ע איש ואישה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן."
הצימאון הזה לאיחוד הזכר והנקבה, הוא הנמצא בשורש התאווה של האיש לאישה ושל האישה לאיש. אין לבטל את הצימאון הזה לאחדות ביניהם, אלא לגלותו באופן נכון:[4] "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם." הזכר והנקבה נבראו ב'צלם אלוקים', יש בהם כמיהה לאלוקים בשורש בריאתם. כך גם שורש הצימאון לאחדות בין הזכר והנקבה, הוא בצימאון של הבריאה להתאחד עם הבורא, כפי שאומר הנצי"ב[5]:
"סתם כרובים שנים. אלא שני שיהיו שוין זה כזה. ודאי הכי הוי. מיהו בדבר אחד לא היו שוין. דלחדא היה צורת זכר ולחדא צורת נקבה כדמוכח ביומא דנ"ד א'. והיינו דכתיב שנים. דמשמע זוג כרובים א' זכר וא' נקבה... ללמדנו דאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים שיבואר במקרא הסמוך הוא אהבת המשפיע והמושפע. שטבע היצירה מחייבם שכך הוטבע הבריאה שיהא המשפיע משתוקק להשפיע באהבה על המושפע ממנו. והמושפע עיניו תלויות תמיד להמשפיע. כך תשוקת של הקב"ה להשפיע תמיד ברכה באהבה על ישראל. וכלשון חז"ל בב"ר פ"כ אין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו. וישראל עיניהם תלויות רק להקב"ה."[6]
הזכר והנקבה נבראו מאוחדים
בראשית בריאתו, היה האדם מורכב מזכר ונקבה, כדברי ר' יצחק קארו[7]:
"זכר ונקבה בראם, חזר ואמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, שלא נחשוב שמה שאמר זכר ונקבה בראם שבראשונה ברא הזכר ואחר כך ברא הנקבה, אלא ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, שלא קרא אדם לו לבדו, אלא לשניהם."
כפי שמלמדת הגמרא[8]:
" דאמר רבי ירמיה בן אלעזר דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני... בצלם אלהים עשה את האדם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד."
ובמדרש תנחומא[9]:
"אחור וקדם צרתני. דו פרצופין נבראו, (פי' שני פנים). כך היה אדם הראשון, מאחוריו היה צורת חוה. וכן הוא אומר, (בראשית ב, כב) ויבן ה' אלהים את הצלע. לכך נאמר, אחור וקדם צרתני וגו'."
מה היא המשמעות שהם מחוברים אחור באחור?
קשר אחור באחור הוא הצורך להיות שווה לגמרי! אותו אדם ללא כל הבדל, איש ואישה זהים, מצב זה יוצר ניתוק מוחלט בין האיש והאישה הם אינם מסתכלים זה על זה ואינם מקשיבים זה לזה. שניהם מנסים להוביל כפי ששואלת הגמרא[10]: "ולמאן דאמר פרצוף הי מינייהו סגי ברישא." שאלת הגמרא: מי מוליך בראש? מלמדת שבמצב הראשוני היו שניהם שווים.
אף שנראה מפשט הפסוקים שהאישה נוצרה מהאיש, הקב"ה מנסר את האישה בצלע - בצד, ולמעשה מנסר את האדם לשני חצאים. כפי שמלמדת הגמרא[11]:
"דרבי אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם הא כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב ויסגור בשר תחתנה."
וכן[12]:
"אמר רבי ירמיה בן אלעזר דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני כתיב ויבן ה' אלהים את הצלע וגו'." כמו 'צלע המשכן.' - הצד של המשכן.
כהסבר רש"י[13]: "אחור וקדם צרתני - מלפנים ומאחור צרת לי צורת פנים. הצלע - בין לרב בין לשמואל לשון צדדין, כמו ולצלע המשכן השנית (שמות כו)."
וכן בפסוקים[14]:
"וַיַּפֵּל ד' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:(כב) וַיִּבֶן ד' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאישה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אישה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת."
על תהליך יצירת האדם מלמד דוד המלך[15]: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה:(ו) פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ:(ז) אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח."
נסירת הזכר והנקבה
מלמד המדרש[16]:
"אמר רבי ירמיה בן אלעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם א"ר שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן... "
האיש והאישה, נוצרו אחור באחור, ובתיקונם העמידם הקב"ה פנים אל פנים.
האדם נוסר בצדו, לשני חצאים, כדברי המדרש[17]:
"בשעה שברא הקב"ה את האדם בראו אנדרוגינוס שנאמר זכר ונקבה רבי שמואל בר נחמני אמר דו פרצופין בראו נסרו ועשאו גבים מכאן וגבים מכאן שנאמר אחור וקדם צרתני. מתיבין ליה והכתיב ויקח אחת מצלעותיו אמר ליה מן סטרוהי כמה דאת אמרת ולצלע המשכן."
הקב"ה מנסר את האדם לשני חלקיו, זכר ונקבה, ומעמידם פנים אל פנים. על מנת שיתאחדו מרצונם. כפי שמעמיק בכך רבי אברהם אבולעפיה[18]:
"כל חפץ זה לעומת זה עשה האלהים כמו שאמר במעשה ובמערכה של המלחמה. ואם כן אמרנו איש ואישה יגיד על חיבור שתי מדות אישיות שסודם צורה צורה היו. ובא בפרקי דר' אליעזר על זה סוד גדול ונאמר שם איש ואישה י"ה ביניהם זכו שכינה ביניהם לא זכו נסתלקה שכינה מביניהם נשארו אש אוכלת אש, והורה בו כי שם י"ה הוא שם השכינה. והעד שהוא חצי השם, וחצי השם ככל השם, כי הוא י"ה ומלא י"ה הוא, וכך נגלה סודו."
רק אחרי שיש נסירה, מופיעה ההבנה שיש איש ויש אישה והם אינם זהים.
עתה מתחיל תהליך הבירור בין האיש והאישה ברמות שונות, פנים באחור אחור בפנים או פנים בפנים. כמובא בכתבי האר"י[19], שהנסירה הייתה כדי להעמידם פנים אל פנים.
פנים באחור זה כאשר האחד מנסה לתקשר והאחר אינו מוכן לקשר הזה. ופנים בפנים קשר של "כמים הפנים לפנים... כן לב האדם לאדם." יש נתינה וקבלה ונתינה. כדברי שלמה המלך[20]: "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד: (יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאדם."
מדוע היה צריך להפריד? מדוע הישות הזו של זכר ונקבה המאוחדים כאחד, אינה טובה? שהרי 'ויקרא שמם אדם'! רק זכר ונקבה מאוחדים נקראים: אדם. אם כן, אולי היה ראוי שיישארו מחוברים?
יתכן לומר שההפרדה נועדה ליצור מצב בו האחדות ביניהם לא תהיה מובנית באופן טבעי, אלא תנבע מעמל ובחירה. האחדות בין האיש והאישה תבנה מהתעוררות הרצון. כאשר היו מחוברים ללא רצונם, אין בזה תענוג!
אם כך, מדוע לא נבראנו לכתחילה נפרדים?
כי חוויית האחדות הטביעה בנו חותם נצחי, ולכן יש באיש שורש נקבי ויש באישה שורש זכרי, שניהם משורש מאוחד.
כפי שאומר רבנו בחיי[21]:
"שיש בזרע האישה כח גנוז והוא כח הזכר ולכך יולדת זכר, כשם שיש בזכר כח גנוז והוא דם הנקבה, והראיה מאדם הראשון שהיתה חוה בנויה ממנו והיתה גנוזה בכוחו, כן כח הזכר גנוז בזרע הנקבה, וכשם שהנקבה נאצלת מן האדם כן היא ראויה שיהיה הזכר נאצל ממנה אם הנקבה מזרעת תחילה יולדת זכר שהוא הכח הגנוז בה, ואם הזכר מזריע תחילה יולדת נקבה הכח הגנוז בו, הרי שבשניהם יש כח להעמיד הבנין השלם." נובע מכך שיש באיש היכרות עם הצד הנקבי וגעגועים אליו, כפי שמופיע באישה. וכן אצל האישה יש געגועים לצד הזכרי המוכר לה, שיש באיש.
כפי שאומר בעל ספר שבילי אמונה[22]:
"ומה שנברא תחלה אחד בעבור כי כאשר יתקיים בסוף המעשה את אשר עלה בתחלת המחשבה היותן שנים ממש זה נגד זה, שיהיו נגררין זה אחר זה באהבת נעורים."
הזכר והנקבה השוני המאחד
יש הבדלים בין האיש והאישה אשר בהיפגשם יוצרים השלמה הדדית ובניין שלם מאוחד. יש החושבים שאיש ואישה צריכים להיות זהים, בבחינת שוויון בין המינים, אך זו טעות, כי זה יוצר תחרות וחוסר השלמה, כעין אחור באחור. רק כשיש לאישה מה שחסר לאיש הוא נמשך אליה. ואילו היא נמשכת למה שחסר לה ונמצא אצלו.
החיבור בין האיש והאישה אינו מובן מאליו ויש להתאמץ על מנת לגלותו, כדברי הגמרא[23]: "דרש ר"ע איש ואישה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתם."
החיבור בין איש ואישה כחיבור בין היו"ד והה"א. היו"ד בבחינת המטרה, והרצון, והה"א בבחינת התכנית האידיאלית והיכולת ליישם, בתהליך. היו"ד בבחינת הצימאון לשלמות והה"א בבחינת הצימאון להשתלמות.
כאשר האיש והאישה מתאחדים על ידי עשיית רצון ד', והשראת שכינה ביניהם, הרי שאחדותם מלאה, כדברי האדמו"ר מסוכוטושוב[24]:
"אמרו ז"ל (סוטה י"ז.) איש ואישה זכו שכינה ביניהם, ופירש"י שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן י' באיש וה' באישה. ויש להבין למה נתיחד לזה שם זה. ונראה דהנה איש ואישה הם חומר וצורה לא ראי זה כראי זה והם הפכים ונצרכין לכח המאחד, והנה ידוע דשם זה רומז לספירות עליונות הנקראין תרין רעין דלא מתפרשין, ע"כ כח השם הזה לאחד את הנפרדים, חומר וצורה, לעשותם כאחד."
ועוד נוסף על כך שם[25]:
"אמרו ז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) עוה"ב נברא ביו"ד עוה"ז נברא בה"א... שתי אותיות אלו הם באיש ואישה יו"ד באיש וה"א באישה, ואם זכו שכינה ביניהם, שאיש ואישה הם חומר וצורה, ושם זה שביניהם מורה על אחדותם בטהרה, אבל אם לא זכו אלא לתאוה יבקש נפרד נסתלק שם זה המאחד."
על האיש לגלות אהבתו לאשתו, ועל האישה לגלות אהבתה לבעלה, ומתוך כך נוצרת ביניהם האחדות, כפי שמלמד ר' יצחק אייזיק חבר[26]:
"וארז"ל, איש ואישה זכו שכינה ביניהם לא זכו כו'. והיינו שב' פעמים א"ש שבהם הם ב' הטיפות שיוצאים ע"י חימום והתקשרות כל האברים שלהם...והוא מה שמראה אהבתו אליה והיא מראה אהבתה אליו, ועי"ז נעשה קשר ברוחא דיליה עם רוחא דילה, שהנשיקה מראה היחוד והאהבה החזקה שביניהם, וע"י היחוד שנעשה ברוחין שלהם עי"ז הם מתעוררים אח"כ לזיווג הגופני..."
איש ואישה - זוג
אומר המדרש[27]: "אמר הקב"ה לישראל: בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות. שמים וארץ זוגות. חמה ולבנה זוגות. אדם וחוה זוגות. העולם הזה והעולם הבא זוגות. אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם."
כאשר הזוג נפגש באחדות נוצר זיווג, כפי שמלמד אור החיים הקדוש[28]: "כל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג." האיש והאישה יחד מהווים זוג.
בחינות זכר ונקבה באיש ובאישה
יש בנקבה רצון לבנות כלי לקבלה, ובזכר רצון להשפיע שפע לכלי. כך באיש ובאישה, האיש רוצה להעניק ולהשפיע, ואילו האישה מוכנה גם לקבל ולהטיב בכך. כדברי ר' שלמה אפריים מלונטיש[29]:
"שהזכר משפיע והנקבה מקבלת ...ובפשט חתם כל מעשה בשם של י-ה המשותף בין איש לאישה מסכים לדברי חז"ל בפרק הספינה, שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, שנאמר "כי בי-ה ה' צור עולמים", רוצה לומר בזה שכל מה שברא בעולם הזה יש בכולם דמיון הזכר והנקבה נאמר כי כל זכר דמיון אל המשפיע וכל נקבה דמיון אל המושפע, כנקבה המושפעת מן האיש, וכל הנבראים יש בכולם צד אחד משפיע וצד אחד מושפע הכל כא'... בלתי ה' לבדו יש לייחס תואר האיש לבד משפיע ואינו מושפע, זה שאמר בכמה מדרשים אין איש אלא הקב"ה..."
נתינה וקבלה
בניסור האיש מהאישה, יש ניסור והפרדה בין בחינת הקבלה ובחינת הנתינה. והתכלית היא לאחד ביניהם.
קבלה שנעשית נכון היא השפעה ונתינה, ונתינה שנעשית נכון היא בבחינת נכונות לקבל! יש חשיבות לכך שהנקבה תהיה ממוקדת בכך שהיא נותנת בקבלתה ומעניקה לזכר. ואילו הזכר צריך להיות ממוקד בכך שהוא מקבל המון מכך שהנקבה מקבלת ממנו והוא נותן לה.
מטבע הזכר והנקבה נובע שהאיש נוטה יותר לתת וקשה לו להיות בעמדה נפשית שהוא זקוק לקבל דבר מה. ואילו האישה פתוחה יותר לקבל השפעה או עזרה.
לאיש יותר קשה לקבל, ולכן על האישה ללמוד לתת לבעלה [הכנת ארוחה, כיבוס או כל דבר אחר] באופן שיחוש שהוא נותן לה בקבלתו ממנה.
כאשר האישה רוצה לקבל מהאיש, היא גורמת לו להיות מאושר, יש לו אתגר והתחדשות תמידיים. וכאשר האיש רוצה לתת לאישה הוא גורם לה להיות מאושרת, והיא מאותגרת, ומתחדשת.
על האיש לעורר באשתו את הרצון לקבל ממנו, ועל האישה לעורר באיש את הרצון לתת לה.
כאשר כל מגמת האיש שאשתו תהיה מאושרת בכך שהוא נותן לה, ומגמת האישה לגרום לאיש אושר בכך שהיא מקבלת ממנו, אזי באופן תמידי הקשר ביניהם הוא של קבלה שהיא נתינה ונתינה שהיא קבלה.
האיש רוצה להיות משמעותי בחיי הזולת, כנותן ומשפיע, הוא מעריך את כוחות הנתינה וההשפעה, וחשוב לו שאשתו תהיה מסוגלת להשפיע לו שפע של טוב. אף שהמחויבות שלו בכתובה היא מחויבות לדאוג לכל צרכיה של אשתו, ולתת לה, הרי שהוא מצפה ליחס של הערכה והשפעת אהבה מצד אשתו, ולכן היא מחוייבת לפנק אותו.
קול ודיבור
מלמד ר' צדוק[30]: "קול הוא מסיטרא דדכורא כידוע דקול ודיבור הם זכר ונקבה דדיבור רומז לתורה שבעל פה."
האיש בבחינת הקול והאישה בבחינת הדיבור, הדיבור מפרט את הקול לפרטים ומאפשר לו להשפיע בעולם, והדיבור תלוי בכוחו של הקול על מנת לפעול, זו תלות הדדית בין האיש והאישה. הזכר בבחינת קול, והנקבה בבחינת דיבור.
האיש מתווה קו כללי, בבחינת הקול, והאישה יודעת לבנות מזה בניין של פרטים.
האישה עוזרת לרצון של האיש להופיע, יש לאישה יכולת לתת ביטוי להגיגי הנפש והמחשבות הפנימיות, על ידי הדיבור, ומאפשרת לאיש לתת ביטוי למחשבותיו ורצונותיו.
על האיש לתת לאשתו את הכוח לדבר ולתקשר ולהכיר בחשיבות הדיבור לאישה. ועל האישה להכיר בכוחו של האיש לחשוב ולתת את הערך הפנימי לדיבור שלה.
קול ודיבור, הקול בבחינת לחשוב והדיבור בבחינת לשתף בתקשורת. האישה היא האדם המפותח, מהות האדם זו ה"רוח ממללא" - הדיבור ויצירת הקשר הנכון עם הסביבה ועם הבורא... האדם צריך ללמוד ליצור קשר נכון, על ידי הדיבור, ולדיבור אין ערך וקיום ללא הקול שנותן לו עוצמה וחיים.
כפי שמלמדת הגמרא[31]:''נשים דברניות הן.''
וכן[32]: ''נשים נטלו תשעה קבין של שיחה.''
מתוך שייכות האישה לתקשורת ולדיבור, היא רוצה לספר את חוויותיה ועלילותיה, כדברי הגמרא במסכת פסחים[33], ומלמדים שם תוספות: "כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה - אור"ת דכל נשים רדופות הן להגיד בבית אביהן כשנמצאו שלימות בבית חמיהן."
מתוך כך נובע שהאיש רוצה לחשוב בשקט והאישה רוצה לדבר על זה. גם כשאישה חושבת קל לה לחשוב בדיבור! לחשוב בקול רם. לעומת ההגברים שחושבים בשקט ואומרים רק את המסקנה..
נובע מכך, שלא כל מה שהאישה אומרת היא מתכוונת באופן סופי, פעמים רבות היא מעלה בקול את מחשבותיה, ורעיונותיה, על הבעל ללמוד להקשיב עד הסוף ולברר למה אשתו התכוונה בסוף תהליך החשיבה, ורק אז להביע את עמדתו.
האישה עסוקה בתקשורת ויחסים חברתיים, בניסיון לשפר ולתמוך בזולת. והאיש עסוק בבניית כוחו להשפיע בעולם.
היא מרחמת בקלות, יותר מהאיש, כפי שאומרת הגמרא מגילה[34] "נשים רחמניות הן." האישה רוצה אמפתיה והתחשבות בלב הזולת. לאישה חשוב מאד כוח הקבלה שמופיע בעולם כמו גם הכוח של בעלה לקבל אותה ולהיות אמפטי כלפיה. האיש רוצה שיאמינו בכוחו ויכולתו והאישה רוצה אכפתיות והבנה.
המפגש עם הבורא
גם במפגש עם הבורא יש בחינת זכר ובחינת נקבה. המפגש עם הבורא נובע מכך שבכל העולם יש תנועה מהבורא לבריאה ומהבריאה לבורא, מלמעלה למטה וחזרה. התעוררות עליונה ופניה לנבראים, והתעוררות של הנבראים לפנות לבורא. מראשית לאחרית ומאחרית לראשית. הזכר צופה מראשית את המטרה באחרית, והנקבה פועלת על מנת לחזור כל הזמן לנקודת הראשית. הזכר מחפש את הבריאה, והנקבה את הבורא. המאפיין את התנועה מלמעלה למטה זה השלמות, ללא התחשבות בכלים. והמאפיין את התנועה מלמטה למעלה, זו ההשתלמות, וההתפתחות בהתאם לכלים.
בראשית הבריאה מופיע בנבראים הרצון להיפגש עם הבורא, לקבל ממנו חיים. עצם החיים הם התנועה הזו בכללותה, מפגש עם הבורא הכולל תנועה מהבורא לנברא ומהנברא לבורא.
זכר ונקבה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. כדברי הרמ"ק[35]:
"ואולם נשאר עלינו לבאר אומרו זכר ונקבה - וענין זה מתבאר יותר במשניות הבאות. ונאמר כי בכל אחד מהבריות האלו הם זכר ונקבה ממש, אם בנפש נודע ענין אדם וחוה שדו פרצופין נבראו, וזה הכרח לכולן, ועתה צריכים אנו לבקש זכר ונקבה בעולם ובשנה..., והיינו דרך הזכר להמשך ולהשפיע ממעלה למטה. והנקבה הוא שהעפר גם כן מתחלחל מעט מעט ומתהפך למים, והמים מתהפכים ונתכים לאויר, והאויר מתלהב ומתהפך לאש, וזהו כח הנקבה שעולין הדברים ממטה למעלה... וענין אומרו זכר ונקבה יורה על סוד האור בבינה ממעלה למטה."
האישה נפגשת יותר בקלות עם הבורא, ואילו האיש מחפש כיצד הבורא מתגלה בעולם הזה.
כפי שראינו היום והלילה מבטאים בזכר ובנקבה את התכלית וההכנה, המטרה ותהליך, כדברי הרב זצ"ל[36]: "מורה על התאחדות ההכנה עם התכלית, שהוא חיבור יום ולילה."
מטרה ודרך
מתוך כך אנו למדים שהאיש רוצה להגיע למטרה, והאישה שמחה בכל ההכנות שיש בדרך, האמצעים חשובים לה מאד: להתכונן לנסיעה, לחתונה וכדו'.
על מנת שהקשר יהיה טוב בין האיש והאישה, על האיש להכיר בחשיבות התהליך והדרך, ועל האישה להכיר בנחיצות המטרה ובהירותה.
על פי המתואר בפסוקים, האישה נגזרת מהאיש, למרות שבפועל הם הופרדו חצי חצי, אלא שיצירת האדם מהאדמה ואילו יצירת האישה מהאיש, כי התהליך נגזר מהמטרה.
כפי שלמדנו ביום השלישי, עץ פרי והנסירה בין העץ לפרי, בין התכלית לתהליך. האידיאל והמעשה, הפרי הוא הזכר, והעץ הוא הנקבה. [37]
האיש עסוק יותר בתוצאה, כאשר האיש רוצה דבר מה הוא יותר מתמקד בתוצאה. ואילו האישה מתמקדת בכל התהליך שיוביל לתוצאה.
האיש רוצה את התוצאה והפתרון והאישה רוצה לדון בבעיה ובדרכי הפתרון.
האיש רוצה את המסקנה והאישה את ההרגשה.
[העולם נברא על מנת שיופיע התהליך- האישה.]
חוץ ופנים
כמו כן, היום והלילה הם בחינות של חוץ ופנים, כפי שראינו בדברי הרב זצ"ל[38]: "היום בחינת החברה והלילה בחינת המשפחה."
ועוד ראינו בדברי הרב[39]:
"היום, זמן המוכשר לחיי החברה, והתפזרות החיים ברעות וידידות קבוצית, והלילה המתיחד בבדידותו האישית המיוחדת של כל אחד ואחד, שניהם יחד מצטרפים להאיר באור הקדש."
אומרת הגמרא[40]: ''אישה מכירה באורחים יותר מן האיש."
לאישה רגישות רבה יותר למה שקורה בבית, ובמשפחה, ואילו האיש עסוק במה שמשפיע על הבית מבחוץ. ולכן האישה שומרת על מסגרת המשפחה, והאיש מחפש קשר עם החוץ, האישה היא הבית! עקרת הבית.
בינה יתירה באישה מבאיש, כדברי המדרש[41]:
"ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה באישה יותר מבאיש." שהרי היא קשורה ישירות לשבת העליונה, לשורש התהליכים בעולם. היא מסוגלת להבין את התהליך, את ההתייחסות התהליכית.
והאיש מרגיש צורך לחפש את השורש הרוחני העליון, ולגלותו למעשה, אם אפשר תוך עקיפת התהליכים... אולם עליו לתת לאישה ליצור את התהליכים הטבעיים, ולא לדחוק בה.
האיש רואה את המטרה והתוצאה וכיבוש יעדים חדשים והאישה את הדרך וההתמודדות היום יומית.
התגברות וקבלת עזרה
האיש רוצה להגיע ליעדיו בכוחות עצמו והאישה רוצה עזרה מאחרים. האיש רוצה לנסות בעצמו ולבד אל מול בעיה והאישה רוצה בשיתוף פעולה, מתוך חיבור לזולת.
לכן, האיש רוצה להתגבר לבדו, ולא שיוליכו אותו.
האיש בחינת גבר כפי שמכונה בפסוק[42]: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אישה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אישה כִּי תוֹעֲבַת ד' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה."
הגבר מנסה להשיג דברים תוך התגברות על עצמו ועל מכשולים חיצוניים, מה שגורם לו לרצות להשיג בעצמו, ללא עזרה- כדברי המהר"ל[43]: "מבן עשרים שנה- ונקרא 'גבר' כאשר הוא יצא למלחמה להראות גבורה."
ומסביר ר' חיים בן עטר[44]: "נאם הגבר" מלמד שגבר עניינו, מה שהוא מתגבר לקנות בעצמו... כדברי הגמרא[45]: "דרכו של איש לכבוש..."
האיש מנסה להשיג דברים בתקיפות ואילו האישה מתוך שידול ושכנוע, כדברי רש"י[46]:
"אמו ואביו תיראו - כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים."
ביום הרביעי, הייתה נסירה בין החמה והלבנה, השמש הקבועה והמושלמת, לעומת הלבנה התהליכית... אומרת הגמרא[47]:
"רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך."
הלילה משכלל את היום, כדברי הרב זצ"ל[48]:
"והחשכה היא משכללת את הטובה, כמו האורה, ולית יממא בלא לילא, והיום והלילה יחד מבססים את ההשלמה הצורתית של הזמן.ואלמלא היתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה המפורדה, לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית."
האישה משכללת את האיש, מאפשרת לו להשיג את האידיאלים שלו.
שכל ורגש
זאת ועוד, במחלוקת השמש והירח, מעין מחלוקת בין השכל והרגש, כפי שהסביר הרב זצ"ל. אצל האישה הרגש והתקשורת מפותחים יותר ולכן דברניות יותר ומבטאות עצמן יותר. האיש מנתח יותר ומנסה להגיע למסקנות.
יש חשיבות גם לאיש וגם לאישה, ובתנאי שלא ינסו לטשטש את הגבולות, ויבינו כל אחד את המיוחדות של הזולת.
שינוי ושיגרה
האישה מתמקדת במה שיש, וחווה את המצב כפי שהוא. ואילו האיש מנסה לשנות כל הזמן. ועסוק במה שעדיין אין לו. יש צורך בשילוב תמידי בין שיגרה וזרימה עקבית לבין רצון לשינויים וחידושים ומטרות חדשות. שילוב בין עיגולים ויושר. אור פנימי אשר מתמקד במה שיש, ואור מקיף שמכיל את כל מה שעדיין אין.
האיש קבוע יותר בהופעתו, כמו השמש, ולכן רוצה מדים שמייצגים את תפקידו בצורה מוגדרת וקבועה . ואילו האישה רוצה להחליף בגדים בהתאם לרגשותיה ולסביבה.
האיש חושש מטעויות [כי הוא מושלם...] ומעדיף לא לנסות דבר שאינו בטוח בו, ואילו האישה מוכנה לנסות ואם תטעה תתקן...
האיש נפגע מאד מביקורת בונה, והאישה שמחה לקבלה.
האישה עלולה לנסות לתקן את בעלה ואז זה מזלזל בכוחו ובכך היא כביכול לא נותנת אימון ביכולתו.
האיש רוצה עצמאות והאישה רוצה שייכות.
האיש זקוק לאמון בו, לקבלתו להערכתו לאישור למעשיו לעידוד.
והאישה זקוקה לאכפתיות והבנה כבוד ומסירות הצדקה ותזכורת תמידית שהיא ראויה לאהבה.
מנהיגות ונכונות להיות מובלת
שני כוחות גדולים, שני תנינים. הרצון לשלוט ולמלוך והמוכנות לקבל.
האיש חש בצורך לשלוט, להוביל ולהנהיג, והאישה נוח לה לקבל כאשר היא סומכת על המוביל.
כאשר האיש מסמן מטרה הוא אינו מוכן בקלות לרדת ממנה, אם קבעו דבר מה חסרה לו הגמישות הנדרשת, לשנות כיוונים וזמנים. כפי שאומר המלבי"ם[49]: "איש, גבר - שם גבר מציין הגבורה וכח גברא, שהגם שלא ידחק את אחיו לא יסור ממסילתו בכחו ..."
כוח הכיבוש, גורם לאיש לכבוש יותר את רגשותיו, ודיבוריו, כדברי רבי יעקב יוסף מפולנאה[50]:
"מלמד שהאיש שתקן יותר, ומדבר פחות. וז"ש האיש דרכו לכבוש מי שנקרא איש דרכו לכבוש, ר"ל אפילו בנגלה אינו מתפאר ומפרסם את עצמו כי דרכו לכבוש תחת לשונו..."
משום שנוח לאישה לקבל עזרה, היא גם עלולה להציע עזרה לבעלה מבלי שנתבקשה לכך, כי גם נוח לה לקבל עזרה, אולם האיש נפגע כשהיא מציעה לו עזרה.
כאשר איש מציע עזרה לאישה היא חשה נאהבת ועל האיש לזכור לסייע לאשתו משום שהיא שמחה לקבל עזרה, ומרגישה מוערכת ושייכת כשמסייעים לה.
מתוך כל האמור עד כה מתברר שהאיש רוצה להגיע ליעדיו בכוחות עצמו, הוא מעוניין לחוש שהוא מסוגל להתמודד בכוחות עצמו, ומעדיף שלא יציעו לא עזרה, עד שיבקש, הוא אפילו בוש מהצורך לבקש עזרה. ובוודאי שביקורת מקשה עליו מאד, חשוב לו לחוש שנותנים בו אמון, ניתן לעורר מוטיבציה באיש כאשר הוא חש שסומכים עליו, שזקוקים לו, והוא משמעותי לזולת.
האיש רוצה לנסות בעצמו ולבדו להתמודד עם הדברים, כאשר הוא רוצה לחוש עצמאות, תוך חשש מסוים מהתנסויות חדשות שעלולות לגרום לו להיכשל.
ואילו האישה אינה נמנעת מבקשת עזרה. ושמחה שמציעים לה עזרה, ובתנאי שזה בא מתוך אכפתיות והזדהות, ואף ביקורת בונה רצויה בעיניה, אין כל בעיה להציע עזרה לאישה, היא זקוקה להכרה בערך מעשיה, וזוכה לאמפטיה והבנה, על מנת לעורר בה מוטיבציה. והאישה שמחה לעבוד בצוות ובשיתוף פעולה, תוך רצון לחוש שייכות, תוך התמודדות עם התנסויות חדשות.
האיש רוצה לדעת את הפתרון, ואת המסקנה, את השורה התחתונה, האיש רוצה לחשוב בשקט עד כדי הסתגרות, וכששומע על בעיות של הזולת חש אשמה אם אינו מצליח לפתור אותן, האיש רואה את המטרה והתוצאה וכיבוש יעדים חדשים, ומעט קשה לו הדרך והתהליך.
והאישה תשמח לדבר על כך ולשתף בהרגשתה את האחרים, היא שמחה לחשוב בקול רם, כמו כן תשמח לשמוע על בעיות של הזולת, ותרגיש שיש בכך קירבה , האישה שמחה לדון בהיווצרות הבעיה, ובעצם הקושי שהיא מעמידה בפנינו, ובדרכים לפתור אותה. האישה מתעניינת יותר בדרך ובתהליך ולא רק בתוצאה הסופית. כל חוויית ההתקדמות חשובה לה.
האיש רוצה להטיב ולהרגיש שזקוקים לו והאישה צריכה הוקרה על מנת לפעול. האישה רוצה לשתף בהרגשותיה והאיש רוצה לשנות את הרגשותיה. האיש מסתגר על מנת להתמודד [מסיח מדעתו] והאישה מדברת על מנת להתמודד [משיחה את ליבה]. האישה נותנת על מנת לקבל [ולא תמיד בטוחה שמגיע לה] והאיש מקבל על מנת לתת [ולא תמיד בטוח שמסוגל לתת] כאשר אישה מוטרדת היא מחפשת שיקשיבו לה ולא שיתנו לה עצות [אלא אם כן היא מבקשת בפירוש] ולעומת זאת כאשר האיש מוטרד הוא מחפש שיסמכו עליו ויתנו אימון בכוחו.
לסיכום, מלמדנו רבנו בחיי[51]: "שאי אפשר לאישה בלא איש ולא איש בלא אישה, כענין שכתוב (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו."
[1] בראשית פרק א פסוק א
[2] ברכות דף סא
[3] סוטה דף יז
[4] בראשית פרק א כז
[5] העמק דבר על שמות פרק כה פסוק יח
[6] ומרחיב בזה בספר פתחי שערים נתיב מ"ד ומ"ן פתח טז: "אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי כו' והיינו כמו באדם למטה ע"י ביאה ראשונה נקשר אהבתה בו ונותן חלק הארה מנפש שבו להיות נקשר עם נפש שלה, ואז נעשים לגוף א' ממש שעי"ז היא תמיד משתוקקת אליו ומתקשטת לפניו כדי שיזדווג בה, והוא הרוח הגורם לה שתעלה מ"ן, וחלק הרוח שנותן בה הוא מבחינת שורש הנקבה שלה עצמה כמ"ש בשער הקודם, שהנקבה היא משורש הזכר שהיא בת זוגו הראוי לו מו' ימי בראשית כמו באדה"ר ממש, ויקח אחת מצלעותיו וגו', כמו כן שורש נפש הנקבה נלקח ממה שהיה נכלל תחלה בנפש הזכר, שלכן אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול מכרזת כו', ולכן הרוח הזה שנכנס בה הוא סוד התדבקות שורש נפשה שהיה נקשר תחלה בנפשו, ומזה בא אהבת אישה לבעלה כמ"ש בבנימין עם יעקב, ונפשו קשורה בנפשו."
[7] תולדות יצחק על בראשית פרק ה פסוק א
[8] ברכות דף סא
[9] תהילים קל"ט
[10] ברכות דף סא
[11] ברכות דף סא
[12] עירובין דף יח
[13] עירובין דף יח
[14] בראשית פרק ב כא
[15] תהילים פרק קלט פסוק ה
[16] מדרש רבה בראשית פרשה ח פסקה א
[17] ילקוט שמעוני בראשית פרק ב רמז כ
[18] ספר אוצר עדן הגנוז חלק א סימן א
[19] פרי עץ חיים שער קריאת שמע פרק כג: "קודם הנסירה היו זכר ונקבה דבוקים אחור באחור... לכן מעכשיו שאנו רוצים לזווגם, צריך להפריד ביניהם, כדי שיהיו פב"פ."
[20] משלי פרק כז יח
[21] ויקרא פרק יב פסוק ב
[22] שבילי אמונה נתיב שלישי שביל ראשון
[23] מסכת סוטה יז
[24] שם משמואל פרשת אמור שנת תרע"ג
[25] פרשת שלח שנת תר"פ
[26] בעל פתחי שערים נתיב מ"ד ומ"ן פתח ז
[27] דברים רבה, ואתחנן, ב, לא
[28] דברים פרק כו פסוק טו
[29] כלי יקר, בבראשית א לא
[30]רסיסי לילה אות נב
[31] ברכות מח
[32] קידושין מט. במחקר המודרני התברר שבאופן ממוצע, נשים מדברות כעשרים אלף מילים ביום, וגברים פחות מחצי מזה.
[33] פסחים דף פז
[34] מגילה יד'
[35] פירוש הרמ"ק לספר יצירה פרק שלישי
[36] עו"ר ב עמ' רעב
[37] כפי שהסביר הרב באורות התשובה פרק ו ז: מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם.
[38] מאורות ראי"ה לשבועות עמ' קעו
[39] עולת ראיה א עמ' קעב
[40] ברכות י
[41] ילקוט שמעוני בראשית פרק ב רמז כג
[42] דברים כב פסוק ה
[43] בפירושו לשמות יב לז
[44] אור החיים הקדוש על במדבר כד
[45] יבמות סה
[46] ויקרא יט ג
[47] חולין דף ס
[48] אורות הקודש ב עמ' תסב
[49] יואל פרק ב פסוק ח
[50] תולדות יעקב יוסף לבראשית אות ה
[51] בראשית פרק כט פסוק יט